כתבתו של אייגר עמוסה בסילופים, בגישה חפיפניקית ובכשלים לוגיים, ומעל הכל חושפת, ולא לראשונה, חוסר הבנה בסיסי באמנות, והכל בתחפושת של אנרכיסט / מתקן עולם.
נכון, שבין השאר, הגלריה שמה לעצמה מטרה להציג אמנים טובים, שנדחקו מהזרם המרכזי. אך מכאן ולהציג אותי כ''דון קישוט רומנטיקן'', המחוייב רק לכך, הדרך ארוכה.
חמוש בקטנוניות מרושעת ובחשיבה נוקשה כקיר, אייגר עט על הטרף ומצא – שומו שמיים – ''טיפות של ממסדיות'' אצל אילנה סלמה אורתר, ו''הנה לכם הוכחה שהגלריה לא עומדת ביעדיה...''
במניפולציה טיפוסית, הוא כותב ש''רוב אלה שהציגו אינם כאלה שממש היו נואשים למישהו שיחלץ אותם מאימת האנונימיות''. ברור לכל בר-דעת, שחשיבתו לוגית, כי בהצגת אמנים שנדחקו אין הכוונה לאמנים אנונימיים (אם נדחקו, ברור שאינם יכולים להיות אנונימיים).
ולגוף הטענה – אורי שטטנר, יוסף הירש, אליהו גת, ירמי עדני ואחרים בתערוכות קבוצתיות הם אמנים מצויינים, שלא זכו או זוכים עדיין לתהודה מספקת והצגתם בגלריה, בתערוכות היחיד וגם בקבוצתיות, תרמה (עם כל הצניעות) לנוכחותם בתודעה האמנותית.
אני מעריך כמעט בוודאות, שאייגר לא מכיר את יצירתם, ולא טרח (היות ולא ביקר בתערוכותיהם) לעיין באתר הגלריה – www.yairgallery.net – בו מוצגות תערוכות העבר של אותם אמנים ''שנשכחו בצדק מוחלט'', עפ''י הכותרת: רק בורות העטופה ברשעות (שילוב קטלני, אגב) יכולה לנפק כותרת ממין זה.
לדבריו, ''האור הטבעי השוטף את הגלריה מקשה מאוד לראות את העבודות ובמקרה של אורתר לא מדובר בהפסד גדול...'': ראיתיו מתבונן בעבודותיה כבדרך אגב, בחטף. גם תוצאת התבוננותו האטומה, השטחית להחריד של אייגר, בכל אור שהוא, אינה הפסד גדול.
''ביקורתו'' הרדודה, המתחכמת לעילא והפוגענית על סלמה אורתר אינה עניינית, חסרת כל נימוק ותובנה ובכלל אינה נוגעת באמנות: שרבוט הגיגים ריקים (בנוסח ''התערוכה...מדגדגת לי כמו הרבה תערוכות אחרות מהתקופה...וכו''') לא עושים שום רושם.
בניגוד לדבריו המסולפים, לא רק שאיני תולה את כל תחלואי העולם בתעשיית ה''כוכבים הנולדים'': אפילו איני תולה בכך את היות אייגר מבקר אמנות.
לו היה לתגובתי זו עורך, הכותרת ''מה הוא מקשקש'' היתה (הפעם) נמצאת כראויה.