ביקור בסצינה הדוסית לאור "סרוגים"
החדשות הטובות: טלי שרון שוב לובשת חצאיות דוסיות. במילים אחרות: "סרוגים", שידור חוזר, פריים־טיים ערוץ 2. החדשות המעניינות: רחלי רוטנר, בחורה די סרוגה בעצמה, רצה לקטמון לעשות שבת ב"ביצה", לראות מה עשתה הסדרה לסצנת הפיק־אפ. אבל לדוסים חוקים משלהם
"הביצה" הוא כינוי לסצנה החברתית שנוצרה בקרב רווקים דתיים שיצאו מבית הוריהם וטרם התחתנו. הם הקימו לעצמם קהילה אלטרנטיבית שתקלוט אותם לסעודות השבת, והמוקד המפורסם ביותר שלה הוא בשכונת קטמון בירושלים. היא זינקה לתודעת הציבור הודות לחמודיית המופת "סרוגים", שסקרה את עולמם הרוחש של הדוסינגלס בקטמון, בזקה מעל את אוהד קנולר וטלי שרון והגישה חם חם לצופי yes.
כעת הגיעה "סרוגים" לפריים-טיים של ערוץ 2 במוצאי שבת כדי לשתף גם את שאר האזרחים בחגיגה, והביצה שבה לכותרות. או כפי שמנסח זאת אחד ממרואייניי: "אוהו! אולי תפסיקו לעשות עלינו כתבות?! אנחנו לא חיות בספארי. את יודעת מה, לכי דברי עם שמואל, הוא יותר מבין בזה". שמואל: "אני בכלל לא מהביצה, דברי עם חנן". חנן: "אני אמנם גר כאן אבל באמת לא מכיר את הביצה שאת מדברת עליה, אבל שלמה מומחה, הוא יספר לך הכל". שלמה, כך מתברר לי לאחר חיפוש של 20 דקות, לא קיים. באופק אני רואה שלושה בחורים רצים וצוהלים "חי חי, נפטרנו ממנה".
לא קל לתעד את הסצנה הדתית הירושלמית. בעיקר כי "אין כזה דבר!", מתעקשים כולם. הם בכלל גרים כאן רק בגלל הלימודים/העבודה/לקחו את הפנייה הלא נכונה בדרך לתל אביב, לגמרי במקרה הם מתפללים באוהל נחמה הברנז'אי ולגמרי בפוקס הם גם מוזמנים לארוחת שבת ל־30 איש שארגן חנן והם אחראים להביא את הקולה. את הביצאיסט הקלאסי תזהו לפי המשפט "דווקא במקרה אני לא מהביצה (אבל שמואל וכו')".
כותבת שורות אלה, לגמרי במקרה, באמת לא מהביצה, אך לרגל הפצעתה המחודשת כאמור של "סרוגים", הזרחתי לעיר הקודש לבדוק מה העניינים ואם עדיין מבעבע שם, כדי לחוות שבת ביצתית מלאה. שזה לא עניין פשוט, כי לשבת שכזו שלבים רבים וסבוכים.
נסיעה לשבת בעיר אחרת היא תמיד עניין של יומיים, מכורח האיסור לנסוע במהלכה, והיא מחייבת התעלקות על חברים או על חברים של חברים שלא הבינו למה הם התנדבו כי השיחה בסלולרי הייתה מקוטעת. אך הפעם לא מדובר בסתם חברים: עליי לבקר אצל שועי הביצה המובהקים ביותר, אלה שממש נושמים את הירוקת שלה.
כשאני מגלה כי ידידיי הדוסים מהבירה נסעו כולם השבת מחוץ לעיר (חשוד מאוד!), אני פונה לצנוח על דוסים זרים יותר. "אוי", אומר לייזי שפירא, יוצר ותסריטאי "סרוגים", כשאני מספרת לו בטלפון על תלאותיי. "אני בדיוק השבת לא נמצא בעיר, מצטער".
די, לייזי, אתה חייב למצוא לי אנשי ביצה מרכזיים לנחות עליהם לשבת. אתה בטח מכיר כמה כאלה.
"תראי, האמת היא שבמקרה אני לא באמת מהביצה. אני בקושי יודע מה קורה שם. יש כמה אנשים
לכל החמין והחלות! הולך ומסתמן כי דווקא השבת אין נפש חיה בקטמון, כולם נסעו לדודים בחיפה, ואני אעמוד לי גלמודה כגרגיר באמצע רחבת אוהל נחמה הריקה, הודפת מעליי את נחום קשישונוביץ' שמנסה שוב לקבל את הטלפון שלי.
טלפון לחווה דיבון, יוצרת ותסריטאית "סרוגים" השנייה, גם היא במקרה לא מהביצה וכו', ואני מחליטה ללכת קומנדו. פשוט אלון בבית כלשהו בירושלים וכשאגיע לבית הכנסת אתנפל על ביצאיסטים תמימים כדי שיארחו אותי לסעודתם על המקום. הדתיים הם הרי מכניסי אורחים, או שזה הבדואים, התבלבלו לי המיעוטים בראש מכל הבלגן הזה. בסוף אני דווקא מצליחה למצוא מישהי שמסכימה שאישן בדירתה ("אה, מה? בשביל מה זה בדיוק?"), וקופצת על אוטובוס לעיר הבירה.
אוהל נחמה הוא לב המאפליה רוחש התככים, ובו מתקהל כל העסק בערבי שבת. נחלים נחלים של נערים ונערות במיטב מחלצותיהם, עם פשטידות עטופות בידיהם, מפכפכים ברחובות לעבר המקום בשישי בערב, לתפילת שבת ולמינגלינג ברחבה מיד לאחריה, ואז יתפזרו בלהקות לסעודותיהם. הם מתגודדים בקבוצות, מחפשים פנים חדשות להתחיל איתן, מחליפים רשמים על הפרק האחרון של "סרוגים".
אכן, באופן לא מפתיע כלל, "סרוגים" הפכה לסדרת הפולחן במגזר. מפעל תוסס של הורדות פרקים באינטרנט, דיונים בשולחן שבת על "נתי ויפעת – לאן" וציטוטי דמויות על כל שעל. ומה הפלא, זו הרי התרגשות גמורה לראות על המסך את אורח החיים הפרטי שלך, בלוקיישן האותנטי של רחוב הפלמ"ח. "ואת ממש מזהה את הטיפוסים", מסביר לי צופה נלהב ממתפללי אוהל.
לא מעט נאמר על סצנת הדייטינג הצפופה הזאת. שזה שוק בשר, שכולם כבר יצאו עם כולם, ושהרכילות המסועפת מכתימה כל ניסיון היכרות טרי; שזה מעגל נצחי שברגע שנשאבים אליו אין מנוס מלהמשיך לתקתק דייטים עד גיל 50 ולשכוח להקים בית יהודי בישראל; שתופעת הרווקות המאוחרת שהביצה מטפחת מחריבה את כל מוסד שמירת הנגיעה ומזמנת פריצות בשפע.
גם אנשי הביצה עצמה יודו שהסצנה מכילה לא מעט בעיות, אבל כאמור, הם כמעט תמיד ידברו עליהן מהצד, כי דווקא אצלם זה אחרת. אין דבר שדוס שונא יותר מאשר שמתייחסים אליו כאל תופעה, ומכאן גם העוינות כלפי מי שיבוא לסקר אותו. במקרה זה – אני.
אז אני צולחת את הגשם לעבר אוהל נחמה, מתפללת ערבית כראוי, וסביבי בעזרת הנשים וגם למטה בעזרת הגברים מתחילים להופיע צעירים מגניבים. המגניבים באמת הם עם רגל אחת בחוץ, כי הם תמיד מאחרים לתפילה וכי מארון הקודש קשה לאתר בחורות בכניסה. לאחר התפילה נשפכים כולם לרחבה שבחוץ.
"את זו שעושה כתבה על הביצה?", ניגש ברנש. כפי הנראה יצא שמעי למרחוק. "תביני, אין לך מה למצוא כאן", מסביר הברנש הזהיר, "הביצה זה די פיקציה. עכשיו, בגלל 'סרוגים', זה פתאום נהיה אישיו, אבל האמת היא שאין כאן משהו מיוחד. בסך הכל אנשים נפגשים בבית הכנסת, אוכלים אצל חברים, וזהו".
וגם מארגנים סעודות שבת ענקיות למטרות פיק-אפ כהלכתו, לא?
"אם קורה גם שמכירים אנשים חדשים בארוחות האלה, למה לא. אבל זה משהו שקורה באופן טבעי. יש המון צעירים שעוברים לגור פה בגלל הלימודים והם רוצים לבלות יחד את השבתות, אז למה לא".
"מה, הביצה היא פיקציה?", אני פונה בדאגה ליהונתן, שבקיא קצת במתרחש ואף כתב את פרויקט הגמר שלו על הקוסמוס הקטמוני, השם ייקום דמו.
"אין ביצה, זה יותר שלוליות", הוא מחדד, "בעיקר קבוצות קטנות שנשארות בחברת עצמן. הביצה היא כמו פייסבוק, זו בעצם סוג של רשת חברתית שדרכה אנשים מכירים אחד את השני, לאו דווקא למטרות רומנטיות. יש אנשים שמסונוורים מזה בהתחלה, חוטפים 'שיכרון ביצה', רואים מיליון אנשים שאפשר להכיר והזדמנויות חדשות ומסעירות. בסופו של דבר מבינים שזה קצת כמו שוק בשר".
מיליון אנשים אין כאן הערב, אבל בהחלט מנצנצות כמה הזדמנויות להיכרויות חדשות ולאירוח, ומובן שמרוב התלהבות אני מפספסת את כולן ("איציק אמר שהוא מסכים לארח אותי... רגע, לאן איציק נעלם?"). בסופו של דבר חומל עליי בחור חביב בשם מתן ומסכים להביא אותי בהפתעה לסעודה שאליה הוזמן, מרחק כמה רחובות משם. מספר המשתתפים בארוחה עומד כעת על 12. כל אחד הביא משהו לאכול חוץ ממני. אני מנסה להיראות חמודה.
נושא סעודות השבת הוא אחת הסיבות העיקריות לשימורה של הביצה. סעודת שבת אוכלים בחברותא, סביב לשולחן אפוף זמירות שבת, לא לועסים מתוך שקית לבד בדירה השכורה. ואם בגיל 32 קצה נפשך בסעודות עם ההורים וטרם ניפקת משפחה משלך, אתה חייב ללקט כמה חבר'ה ולפתוח שולחן חגיגי איתם. ואם החבר'ה בדיוק נסעו להורים לשבת, אתה זקוק לחבר'ה ספייר, ולשמור גם אותם על אש קטנה לימים גשומים. ואם הם מתו, תיאלץ לצוות את עצמך לאותו בחור שתמיד עורך סעודות ענק רועשות בדירת ההיי-טק הגדולה שלו, מה שאומר שגם אותו צריך לשאול לשלומו או להזמינו לסעודה מפעם לפעם.
אז ברוך השם שהוזמנתי, גם אם זה דרש התקרצצות קלה וצניחה על מארחת מופתעת שלא הייתי אצלה בתכנון. האורחים כאן רבים ומגוונים, מקומיים ומהתפוצות, כמו בדרך כלל בסעודות שבת ביצתיות. והשיחה קולחת עם האכילה: ענייני דיומא, פוליטיקה, פסיכולוגיה התפתחותית, "סרוגים" כמובן ("בוא נשיר איזה זמר", מצטט מתן מפרק 9 כשעוברים לזמירות שבת). ומאחר שהמגזר עולם קטן הוא, אני תכף מגלה שהבחור שלידי יצא פעם לדייט עם שפרה קורנפלד, דתל"שית יוקרתית למהדרין.
די! באמת?!
"כן, לא רציתי להגיד כדי שלא תעשי מזה עניין, את כל הזמן צועקת עלינו שאת רוצה סיפורים מעניינים וזה מלחיץ".
די! ומה, איך היא?! ספר! ספר!
"אני מעדיף לא לדבר איתך על זה".
סוף סוף ריגוליי הדיסקרטיים מניבים פרי! הנה אט אט קצוות האנושות הולכים ומתקרבים. ובכלל, בגלל קוטן המגזר האמור קשה לעשות צעד באוהל נחמה בלי לדרוך על הרגל של פליט ריאליטי שגם יצא עם בת דודה שלך לפני חודש. גם בסעודת השבת של מחר, אללי, אתקל באנשים שיצאו בעבר עם דתיים מפורסמים (בעיקר מ"סוף הדרך" לדורותיה), ולסתי תצנח לצ'ולנט בהלם.
בוקר שבת. ציפורי ירושלים שרות לי איזה זמר באור הכחלחל והמקפיא שבחלון. אני מחליפה סט בגדים, אך אין לכך כל חשיבות. בכל מקרה ארעד שוב מתחת לשני מעילים ענקיים וצעיף. בבית הכנסת הקולי ברחוב חיל נשים (לאוהל נחמה אין סצנת בוקר, עיקר האזרחים מתרכזים כאן) הקור מפשיר מעט, כשתפילה זכה ורוגלאך טריים מקדמים את פניי על השולחן בכניסה. אמן!
סביבי אני מחפשת ללא הרף את ה"נתי" המקומי. אותו רווק נצחי של הביצה שסביבו מתקבץ כל האקשן, מה שהיה כאן בזמנו אריאל פרקש (מ"סוף הדרך"), מנהיג ה"פרקשייה" הנודעת, עד שארז חפציו והשאיר מאחור אדמה חרוכה. קשה לאתר אחד כזה. ובכלל, רבים מדרי הביצה המפורסמים נסתלקו להם מכאן. "זו לא אותה ביצה מפורסמת שעשתה רעש לפני כמה שנים", מסבירה לי אחת שיודעת, "של האנשים שהיו מופיעים בתקשורת וכותבים ב-nrg יהדות ומספרים על דייטים ועל עולם הרווקות הדתי. רובם עזבו או התחתנו, ועכשיו זה דור שלא ידע את יוסף".
אז פרקש חדש אין בינתיים, אך בקהל שמצטופף אחרי התפילה ברחבה של חיל נשים אני מתחילה כבר לזהות כמה מכרים מהארוחה של אתמול ולהציל כמה עלילות גבורה מקבוצה של בחורים נחמדים, כך שאפשר לברך בורא פרי המינגלינג. גם הזמנה לסעודת הצהריים אני מצליחה לשדוד ממישהו שגר מול בית הנשיא, כך שרשמית השבת הזאת הוכתרה כ"שבת חברתית". אם רק אצליח לגלות כאן כמה תככים, אשוב הביתה שמחה וטובת לבב. אמש בסעודה התככים היחידים עפו בזמן הדבר-תורה, כשהתפלפלנו אם חם, בנו של נח, שכב בעצם עם אמא שלו.
בדירת הרווקים שאליה הוזמנתי לצהריים אנו לוגמים צ'ולנט ובוהים מהמרפסת במאבטח של שמעון פרס עושה פטרול. נעים וחביב בארוחות שבת, גם עם זרים. כל הביצות קשורות זו בזו בקשר קוסמי, ההבדל הוא רק שבביצה התל-אביבית אוכלים את הסלטים לפני המרק ורואים "הישרדות 2"(הירושלמים הם מעל ההבל הזה, הם בדיוק רואים סרט בערוץ 8 על לוגריתמים באפריקה). מעבר לזאת כולנו אחים. מרימים כוס לחיים. אני נזכרת ש"שולחן שלא אמרו עליו דברי תורה כאילו אכלו בו זבחי מתים", ומזיזה קצת את הזבח המת שבצלחתי באי נוחות.
נו, מתי אומרים דבר-תורה?
המארח: "אין לי דבר-תורה, לך יש?".
כן, אבל... (לספר להם על חם ואמא שלו?) שכחתי.
קצת לפני "שיר המעלות" אני נאלצת לחתוך מהסעודה. אם לא אפרגן לעצמי לפחות שעתיים של בדידות יתפוצץ לי המוח. כמעט יממה שאני מנומסת ופלרטטנית וחמודה בלי הפסקה. יש משהו מתיש בשבתות האלה, שבהן נפשך כל העת כרויה לקלוט אינטראקציות חברתיות ולהתנהג בהתאם, ולאחריהן עליי לנוח ימים רבים. אולי ככלות הכל אני אכן לא אשת ביצה אמיתית. אבל תשאלו את שמואל, הוא יספר לכם סיפורים, אוהו, איזה סיפורים.
נא להמתין לטעינת התגובות
