שואה שואו: אמנות כצאן לרווח
העבודות של ארז ישראלי כל כך מנסות להרגיז וכל כך קלישאתיות, עד שגם הסיכות שהוא מחדיר לבשר לא מכאיבות באמת
סיפור ההצלחה של ישראלי לא מפתיע. ישראלי פשוט עושה הכול נכון. בדיוק כמו שאנחנו, הדודים והדודות, אוהבים את האמנות שלנו. שופעת פאתוס, פוסט ציונית במקומות הנכונים, ממשפחה טובה למטרות רציניות. או כמו שנכתב בטקסט המלווה את תערוכת היחיד הנוכחית שלו בגלריה גבעון: ישראלי "פועל מתוך תחושה של דחיפות לאמירה אמנותית משמעותית".
את הדחף הזה ביטא ישראלי עד כה בשלל הזדמנויות ובמגוון סוגי מדיה: בפסלים, למשל זרי זיכרון יצוקים בבטון שהציג במוזיאון הרצליה; בווידאו, על משקל הפייטה שנראה במוזיאון חיפה; או בצילום, כמו זה שישראלי מופיע בו בתפקיד צבר עשוי בשר ודם, כשמחטים מוחדרות מתחת לעור הפנים שלו.
המוות, החניטה, הגוף הפלוש, הקטסטרופה, ההנצחה - כולם מוטיבים שנוכחים גם בתערוכת היחיד הזאת של ישראלי. תערוכה שמתקיימת, כאמור, בגבעון הוותיקה אשר בתל אביב, אבל תערוכה שהיא לחלוטין בעלת נפח מוזיאלי. בקומה התחתונה, על רקע קירות שנצבעו אפור-בונקר/עכברוש, מוצג מיצב שנושא את שמה, "ליל שישי", שמהווה מעין מופע של סעודת רפאים.
הארוחה מתרחשת במרכז החלל, תחת נברשת מתכתית מפויחת ומפחידה שמשתלשלת מהתקרה, על שולחן מעוגל שערוך ומוכן לארח ארבע רוחות. על המפה שלו מונחות חלה אכולה וצלחות מרק צהבהב הפרשתי, ועל שוליו מסתובבת רכבת צעצוע נאצית במסילה.
על הקיר ממול ממוסגר תחריט אופקי גדול ודחוס בדמות עבודת השולחן, שמתאפיין בקו שמזכיר קליגרפיה יפנית. ובסמוך, ליד המדרגות שמובילות לקומה השנייה, תלוי תצלום ממוסגר של הטורסו המתולתל של ישראלי, שחוזר ומופיע גם בסוף הגרם אך בשינוי קל אחד: בהדפסה התחתונה רקום לחזהו טלאי צהוב. בזאת שלמעלה, כל שנותר מהטלאי הן כמה עקבות מעט מדממים; קצוות חוט שחורים שמפציעים מן הבשר הפצוע כמו תולעים רוחשות.
השאלה הראשונה שעולה אל מול העבודות החדשות הללו של ישראלי היא מה בעצם לו ולשואה. זאת שאלה שקופצת אינסטינקטיבית, והיא די אידיוטית אם לומר את האמת. השואה הרי לא שייכת לאיש, כלומר שייכת לכולם, ובאותה מידה אפשר היה לשאול מה לישראלי ולטרור. באיזו זכות, זאת אומרת, הוא יוצר ומציג פסלים הנוטים לארוטי בדמותם של מחבלים, כפי שכבר עשה בעבר.
אלא שאחרי שהשאלה המיותרת הזאת יורדת מהפרק, מותר וצריך לתהות, מה בדיוק ישראלי מחלץ מכל אותן זירות אסון שהאמנות שלו חוזרת ופוקדת. והתשובות שישראלי מנפק, לפחות במקרה הספציפי של "ליל שישי", רחוקות מבחינתי מלהניח את הדעת.ישראלי, על זה אין ויכוח, הוא מבצע מצוין בעל מנעד גדול. רק שהוא טובל עד מתפלש עד טובע בקלישאות, כך שהוא מותיר אותי אדיש כלפיו בצורה מבהילה. רוצה לומר: אפילו כשאני מתבונן בו מחדיר את הסיכות, זה לא עושה לי כלום.
אולי משום שהאקט הזה לא באמת מקרין בעיניי כאב אותנטי. אולי כי המפגש בין הסיכה לישראלי-טכנית, אבל בעיקר מטאפורית - מתרחש בסופו של דבר בעיקר ברמת
בכל זאת, ישנה עבודה אחת ב"ליל שישי", ב"שואה-שואו" של ישראלי אם תרצו, שכן עשתה לי משהו. היחידה שהוא מצטייר ממנה כיותר מאשר מקונן מלאכותי או כקאנון במקהלה של טקס זיכרון ממלכתי. היא חולקת את החלל עם תצלום החזה הפרום, חלל שבו נמצא גם וידאו בעל מסך מפוצל שמתחקה בהילוך מהיר אחרי הליך ההכנה של הטלאי והתפירה שלו. מדובר בשני שולחנות תצוגה, עליהם מונחים מאחורי זגוגיות חפצים מהשואה שישראלי רכש ברשת, באמצעות האתר E-bay.
לצד ה"סובנירים" - בובה, סכו"ם ועוד, המפוקפקים במהימנותם - מונחות הדפסות מסך של דפי האינטרנט שבהם הוצעו המוצגים לרכישה, בז'רגון שכולו ערוצי קניות. וכן, גם חולצה שמדגמן בחור שרירי שעליה מודפס טלאי צהוב. זוהי עבודה שעובדת, מכיוון שהיא מראה באופן מצמית כיצד הציניות של הכלכלה המערבית ירשה את הנאציזם. כיצד גם השואה מוכפפת להיגיון צרכני מעוות ולשפה שיווקית עיוורת. כיצד כולנו הולכים כצאן לרווח.
נא להמתין לטעינת התגובות
