ענת זכריה בשירה אינטימית עזת מבע
בספר הביכורים של ענת זכריה "יפה אחת קודם" מתגבש מסע לעולם חוויות חמקמק, המציע דילוג בין ילדות לבגרות, ומלכד את הסוער עם ההרמוני. הצהרתה הפואטית של זכריה על מחויבות מקצועית לחציית גבולות מתממשת בו באופן בשל ונוגע ללב
"מי שמחכה תמיד משיג/ בינתיים ידוע עלי רק/ שאני נושמת" (עמ' 7), מסגירה הדוברת הוויה קיומית אשר למרות שאיננה מספקת, יש בה כדי להפיח תקווה שהרצוי הוא בהישג יד. רבים משירי הספר משרטטים את מעשה בדיקת גבולות ה'אני'. הדבר נעשה הן מהבחינה הממשית, במובן של בחינת כוחם של הגוף והנפש לעמידה איתנה נוכח העצבות המאיימת בכל רגע להתנפל, והן מהבחינה הפואטית הבוחנת את קצותיה המילוליים של ההתערטלות התודעתית.
בפנייה ישירה אל נמענת, המתגלה כבת דמותה של המשוררת, נמסרת סדרה של עצות פרקטיות ורוחניות, כגון: תתמתחי, תתפתי, תתפתחי, תעלי, תתגלגלי, תתפעלי, תוקירי, תתמקחי, תתפשרי, תחפרי, תכסי, תגעי, תבעירי, תארגני, תשתכנעי, תנשכי, תשרטי, תדמייני... ולפני הסיום: "ותגידי דבר אחד/ שאת לא יכולה להגיד אותו/ שאת לא יכולה לחזור עליו./ תגידי לה לךְ/ שאת ענת זכריה בעולם/ אם לא/ מחר יהיה כמעט/ אותו דבר" (עמ' 16-17). כך דורשת מעצמה הדוברת-המשוררת לא להסתפק בנשימה, כלומר בקיום האוטומטי החסר, אלא לחתור אל המעשה האקטיבי והנועז שיאפשר למחר להיות שונה.
מכאן הופך הצורך לפעול על ה'עצמי' לעימות בלתי נמנע עם העולם שבחוץ. זהו הגרעין לקונפליקט שיעמוד בין המשוררת המחויבת להגיד את שאינה יכולה, לבין הקהל המשתוקק לתמורה. "את קדה לקהל/ ומרימה את הסכין/ מציירת לך בעור חתך/ זב דם שיריחו [...] את קוראת להם, מבקשת שיגעו/ מלקקים הכֹל במידה שווה [...] את משלימה עם עצמך/ ברחש איברים חיים/ בלי חסד/ שומרת על פצע פתוח / (יש ויגידו להביע אהדה)/ הקהל דורש הכרעה ואת מה/ שאפשר לקחת" (עמ' 12-13).
זוהי אפוא זירת התגוששות בה ניצבת המשוררת פצועה, נזקקת לחסדי קוראיה, אך לדאבונה, אלו מתגלים ככלבים צמאי דם, המבקשים סיפוק מיידי לתאוותם, בוזזים את הרגשות הטעונים המתפזרים מהשירים.
בשיר הנושא את שם הספר, מתוודה הדוברת על אי-נעימות, אירונית כנראה, הנובעת מכך שהשיגה לעצמה את החירות לדמיין
במקום אחר, תחזור ותופיע השמש, הפעם כסמל להתבוננות מכוננת, ממנה תיוולד תובנה אישית מצחיקה, שהיא גם מפוקחת וצורבת: "כי אני יודעת שאני לא בצד/ של אלוהים, שם השמש היא פי/ הטבעת האדיר של העולם./ אני ממש בצד השני/ השמש לא זורחת לי/ מהישבן" (עמ' 44).
הספר משופע בשירים עזי מבע המציבים במרכזם את החוויה הארוטית. אלו מעמידים ספק מטריד בין תחושות כמיהה להתנסות חושנית טהורה, לבין מצבים של קורבנוּת לניצול מיני. בלשון בוטה וישירה מוצגת התאווה ללא כחל וסרק: "בחוֹר אחד אני מוצצת בולעת/ כמו חמצן נושכת מקללת/ מתנשקת צרפתית/ בקניבליזם מעודן מרבה / עונג מייסורים" (עמ' 43).
זהו ביטוי ממשי ומטאפורי המציג את היסוד הדיוניסי ואת היסוד האפולוני, מתעמתים זה בזה. לא בכדי ראה ניטשה את הניגוד בין היצרי והסוער לבין ההרמוני והמאופק כקונפליקט ממנו נולדת הטרגדיה. רעיון זה מתממש בצורה מצמררת בשיר 'אשת חיל' (עמ' 75), הכתוב כרקוויאם מזעזע, המשחזר את פרשת ניצולה המיני של נערה אומללה בת ארבע-עשרה בידי 35 חיילים בשירות סדיר בבסיס חיל האוויר. הפרת הסדר בידי היצרים המתפרצים מתוך סערת הנפש, בולטת במיוחד גם בחטיבת השירים הפוליטיים, המגיעה לשיאה במחזור "מולדת".
בשירים אחרים מוצגת הפנטזיה הארוטית על רקע הניגוד החריף שבין התמימות הילדותית: "הרצל אמר/ להרים ידיים [...] הרצל אמר/ לקקי שפתיים", לבין החיזיון הפורנוגרפי: "הרצל אמר לי רדי על הברכיים [...] תפשקי רגליים/ תתהפכי" (עמ' 35). השיר מסתיים בהבנה הצובטת בלב: "כי האמת באה אלי/ רק כשאני לבד/ מחזיקה תפוח בפה" (עמ' 36) - אותו תפוח מיתולוגי, סמל הפיתוי, שהופך כאן למסמן הסיפוק בכוחות העצמי.
במעשה של חשיפה אישית ציורית, מדמה עצמה הדוברת ל"כלבה נושכת לא נובחת/ במלונה משלי", המתמודדת עם מציאות מנוכרת בה אין מבט ישיר בעיניים, אלא התנהלות של "משחק הדפיקות": "בלשון גמישה מחוספסת/ חודרים אל התחת/ מנחשים אותי לגמרי / כשאני על ארבע [...] ועוד לא למדתי/ לברוח מהם או לפחות/ את הנכונות להסתלק/ ועדיין אני לא רוצה להפסיק/ לנסות" (עמ' 34).
זהו ביטוי לאכזבה הנובעת מהכישלון לחוות ריגוש מיני שתהיה בו מלאות, אשר תכיל גם עוצמה וגם רכות, גם מעשה פרוע וגם דיבור פיוטי. למרות זאת, נמשך החיפוש אחרי האחד, שהחיבור אליו ייגע בקצוות הגוף והנפש.
לפעמים התשוקה מוצגת כמופע להטוטים אקרובטי: "תעשה לי קרקס [...] הגוף יבקש להתפרץ במלוא האורך/ בקפיצה נטולת דאגה מורגלת/ בלי להביט לאחור" (עמ' 38). מתברר שהתשוקה הזאת היא מעל ומעבר למין. זוהי ערגה אדירה, מתוך מוגבלות של הבנה ילדותית, לחירות במובנה הרוחני הטהור ביותר, זו המתמזגת כמעט בטבעיות עם ההתמסרות למוות: "ילדונת בת עשר/ מה היא יודעת על הנפילה/ מלבד זה שהיא לקחה/ את כל התנופה שהיא יכולה/ בשביל לקפוץ" (עמ' 33).
אלו שורות מופלאות המיטיבות לעטות את הכסות הרציונלית, המכסה על תודעה שמקורותיה בטבע, באינסטינקט המושרש והעמוק ביותר - זה המרעיד את האדמה עליה מתקשה הדוברת לעמוד. הפתרון לתסבוכת המאיימת להוליד את הטרגדיה, מתבטא ברצון לנתב את התשוקות ההרסניות לאפיקים חיוביים ויצירתיים: "הניחו לי/ אני עושה דברים שלא/ גורמים נזק לזולת/ אני מפנטזת על מה/ שיש לי ולא על/ מה שאסור לי [...] אני כל כך רוצה/ מזיזה את השפתיים/ מחפשת את המענג / ביניהן/ תנו לי רק תופים" (עמ' 48).
שירתה של ענת זכריה היא כעין מסע אל עולם חוויות חמקמק, המציע דילוג בין ילדות ובגרות. היחיד מוצג לא פעם כטרף הנרדף בידי ההמון. הוא מדומה לציפור הנכספת לממש את רצונה הטבעי לעוף, אך נכשלת נוכח המציאות החברתית המבקשת לקרקעה. כך נוצרת מתיחות שאולי רק בכוחה של השירה להפיג.
"בוא איתי לחיריה של השירה" (עמ' 22), מזמינה המשוררת לביקור מפתיע במקום בו אולי השירה מתחילה ונגמרת. זוהי הצעה להתוודע לחיפוש אחר צורת הריחוף המושלמת. דווקא משם, מהר האשפה של המילים, נשמעת הקריאה הנכמרת לחיות, במובן של להפעיל את כל מנגנוני הגוף והנפש לצורך מימוש משמעותי של חוויית הקיום. סוד הקסם של יפה אחת קודם הוא ביצירתיות הייחודית שבו, באומץ הפואטי להצהיר: "המקצוע שלי הוא חציית גבולות" (עמ' 57), ובגילוי בתום הקריאה, שזוהי הבטחה הזוכה למימוש בשל ונוגע ללב.
ענת זכריה, יפה אחת קודם, הוצאת הליקון 2008, 92 עמודים
נא להמתין לטעינת התגובות
