מועדון תרבות עם רועי צ'יקי ארד
הנונסנס של מאירה מרום, תרגום הבזק ל-ת.ס. אליוט, הקשר שקיים בין שירה לרייטינג והטקסטים המחרמנים של להקת נושאי המגבעת
נוסף על כך הז'אנר של הספר יוצא דופן: נונסנס. ממש לא מכובד. דווקא בגלל זה הספר מעניין ומרענן הרבה יותר מספרים יבשושיים שזכו לביקורות טובות ופרסים, כי יצאו בהוצאות מכובדות ועולים לצרכן 59 שקל. ההתעלמות הזו היא כישלון ועיוורון של עיתונות התרבות (מלבד מדור השירה הפלורליסטי של ynet, שפרסם שני שירים).
שימו לב לפתיח הטהור של השיר "ממרחים וכלי תחבורה": " מה טובה ספינתך, אדוני, מה נאה/ כך אמרה ל? חובל בחיבה וצנעה,/ וכבוד ויקר ורעות ויראה,/ חבילת 100 גרם זהובה של חמאה". למי יש אומץ לכתוב טקסט כזה מפיה של חמאה, בעידן של שירה צדקנית ונפוחה? לחבוץ את המבקרים!
המחזה "רצח בקתדרלה" של ת.ס. אליוט יוצא לאור בעברית בתרגום המשוררים הצעירים יהודה ויזן ואורית גת, שסיימו את המלאכה תוך חודשיים. אני תומך בתרגום אינטואיטיבי והוא עדיף בעיניי על תרגום מדויק ומקצועני - הוא מזכיר יותר אקסטזה של כתיבה, ולכן אמין יותר. מה הטעם בתרגום שאין בו כמה טעויות טובות?
השורות יפות וכהות, למשל: "שמעתי חלילים בליל, חלילים וינשופים, בצהריים ראיתי כנפיים חפויות קשקש נוטות מעל, כבירות ומגוחכות", אבל הספר עמוס בבעיות. למה, לעזאזל, שני ישראלים תאוותניים בתחילת שנות ה-20 שלהם שוקעים במחזה קדורני ונוצרי כל כך? שנית, דרושה לקורא המסכן היכרות עם הרקע ההיסטורי, רצח הארכיבישוף תומס בקט ב-1170 על ידי אי-אלו אבירים.
בלעדי הקונטקסט, המחזה לא מובן כמעט, והוא תלולית חצץ של מילים. שלישית, גבריאל מוקד המיתולוגי, מו"ל הוצאת "עכשיו" שמפרסמת את הספר, מתאפיין בהערצת יתר חולנית
על כל פנים, על אף התשוקה המשונה של ויזן אל הא-פוליטי, הוא תרגם בטעות מחזה פוליטי: "רצח בקתדרלה" נכתב ב-1935 על רקע התגברות משטרים טוטליטריים באירופה ועוסק בניסיונו של גיבור הנרדף על ידי הממסד לעמוד על דעותיו בכל מחיר. הנאומים של הרוצחים, הפונים לקהל ומתרצים למה רצחו את בקט, הם השיא לטעמי, ויכולים להזכיר פרשנים צבאיים ישראלים ביצירתיות הטיעונים שלהם.
רונן אלטמן קידר וענת אבישר מוציאים כתב עת אינטרנטי חדש לשירה בשם "זוטא". כל עיתון הוא לטובה, ואני משוכנע שקידר יכול להוציא כתב עת ייחודי, דווקא בגלל שהוא מעין מפלגת מרכז שפויה וגבוהת-מצח בעולם השירה. אבל הקונספט של כתב העת בעייתי וגימיקי, אפילו לטעמי הרע.
"זוטא" מוגדר כ"קצר-עט לשירה" ומתבסס על טקסטים בני 600 מילה כדי להפוך לנגיש יותר. בשיחת רשת עם ענת אבישר, היא דיברה על רייטינג והסבירה ש"התבססה על העובדה המספרית החקוקה במוחם של אנשי התוכן האינטרנטי נגד כתבות עם יותר מ-600 מילה".
כמה איום שכתב עת לשירה מסתמך על תיאוריות ברוח סמנכ"לי שיווק שכבר הרסו את העיתונות. אף על פי כן, יהיה מעניין לקרוא את כתב העת, כי אין כל כך משמעות להצהרות ראשוניות. מי שרוצה לפרסם מוזמן לשלוח: zuta.bhasofer@gmail.com.
"והחברה שלי/ שמה יד על הרוכסן שלי/ ויד אחת על זה של אלוהים"
מתוך "רוכסן" של נושאי המגבעת, אחד הטקסטים המחרמנים ביותר, דווקא כי הגבר נשאר במכנסיים. השירה של אהד פישוף היא שירה של עקרות - אין איבר מין בשיר, אלא רק ריצ'רץ'. וגם לאלוהים יש ריצ'רץ'. בשירת הרוק של סוף שנות ה-80 ראשית שנות ה-90 יש איזמרגדים יוצא דופן, יותר מבשירה הרשמית של התקופה.
* רועי צ'יקי ארד הוא משורר ועורך פעיל, הקשור מקצועית ואישית גם לחלק מהמוזכרים בטור.
נא להמתין לטעינת התגובות
