סטיבן ווילסון הוא אחרון המוהיקנים
בעולם מתוקן, אלבום הסולו הראשון של סטיבן ווילסון (פורקיופיין טרי) היה הופך ללהיט. בעולם האמיתי, רק מעריצים כמו בועז כהן נותרו כדי לדבר בשבחו
זו הייתה תחילתה של ידידות נפלאה-סליחה, תחילתה של אהבה ענקית-למוזיקה שסטיבן ווילסון עושה. מאז ראיתי אותו במופע מרשים ברומא (שהונצח באלבום "קומה דיוויין ", 1997), מפוצץ את מועדון התיאטרון ביפו וגם מחמם את קיי'ס צ'ויס בסינרמה, ועקבתי בהשתאות מסוימת אחר התנהלות הקריירה של מי שבעיניי הוא באמת אחד המוזיקאים המוכשרים ביותר על פני הגלובוס.
ווילסון תמיד מצניע את עצמו. כשמחמיאים לו על הכתיבה המופלאה באלבומי פורקיופיין טרי, הוא אומר מיד ש"זה לא אני, זו הלהקה", וגם כשמתעקשים ומצביעים על כך שווילסון חתום על 95 אחוז מהטקסטים ומהלחנים, העיבודים וההפקה המוזיקלית, הוא עדיין יטען שזה לא הוא. זה אתם שהחלטתם להניח עליו את הסופרלטיבים.
גם במסגרת בלאקפילד, ווילסון בחר להאדיר כל העת את כישרונו ויכולתו של שותפו, אביב גפן, וצמצם את עצמו למינימום. בצילומים שלהם, ווילסון תמיד עומד מאחור, כמעט בצל, ראשו מושפל. נחבא מאחורי גבו הלא רחב של גפן.
אבל עכשיו אין מאחורי מי להתחבא. אין להקה, אין שותף לצמד, אין כלום. בפעם הראשונה, בגיל 41, אחרי 20 שנות קריירה, סטיבן ווילסון מייצר אלבום שנושא את שמו. ולגמרי לא במפתיע, זהו אלבום מעולה.
Insurgentes הולך במסלול שלפני 30 שנה היה מתקבל בברכה ואהבה בידי המיינסטרים הרחב. מצד אחד, השירים בנויים באופן מעניין, שונה, אחר, ניסיוני. מצד שני הם בנויים היטב, אוחזים זה בזנבו של זה, ויוצרים יחד מכלול שקשה לפרק לגורמים בלי לאבד משהו.
סטיבן ווילסון יצר אלבום קונספט, המורכב מחלקי פאזל יפים (ולעתים משונים) כשלעצמם. הוא הקליט את הדיסק במקומות שונים בעולם, מעין יומן מסע, בישראל, בלונדון, ביפן ובמקסיקו-שנתנה לאלבום את שמו (Insurgentes היא השדרה הארוכה ביותר במקסיקו סיטי).
ווילסון אסף להרפתקת הסולו שלו את הבסיסט של קינג קרימזון, טוני לוין, את הקלידן של להקת דרים ת'יאטר (שמגיעה לישראל בקרוב), ג'ורדן רודס, ואת המתופף של פורקיופיין טרי, גווין האריסון. הוסיפו לזה את יכולת הנגינה הנפלאה של ווילסון עצמו, ותקבלו אלבום של וירטואוזים. סופר גרופ.
אם מקשיבים בצורה מעמיקה מגלים את
ווילסון יודע לכתוב שירים מושלמים, שבעולם מושלם היו הופכים ללהיטים גדולים. נדמה לי שהוא לא רוצה במיוחד. הוא אמן קונספטואלי בעולם שמכר את הקונספציות בעבור כסף טוב ושירים לצריכה (והורדה) מהירה. הוא דווקא טוען שמה שיישאר, בסופו של דבר, הם האלבומים השלמים, שיש בהם חוט רעיוני ועומק אינטלקטואלי, מכיוון שלטענתו העולם יתעייף מהרדידות ומהשטחיות. הלוואי. Insurgentes הוא מעשה אמנות משמעותי, יריית פתיחה רועמת.
סטיבן ווילסון, Insurgentes , התו השמיני
נא להמתין לטעינת התגובות
