קשקשת אינסוף ב"יומנו של מר דארסי"
מהקורא בספר שמתיימר להוות המשכו "הישיר" של "גאווה ודיעה קדומה" נדרשת סבלנות אין קץ ועמידות בפני שעמום. לשנינות, העושר הלשוני ודקות האבחנה המאפיינים את אוסטין אין זכר בספר הזה, שהולם עד מאד את עידן הריאליטי
בכל זאת השמיים מבריק, הים הגדול מתגעגע,
אנחנו בעצמנו מבריק, מתגעגע,
וחוץ מזה אמא שלי אמרה לי בתור ילד,
(חוזר ושב) אפילו פעם להודות שמשעמם
אומר שאין לְךָ
עושר רוחני. אז אני חושב עכשיו אין לי
עושר רוחני, כי אני משעמם לי כָּבֵד."
כך פותח ג'ון ברימן את שיר חלום מס' 14 , בתרגומו הנפלא של אריה זקס (מתוך ג'ון ברימן: שירי חלום, מסדה 1978). וכך, חברים, אני חושבת כשאני סוגרת סוף סוף את ספרה של אמנדה גריינג', "יומנו של מר דארסי": נראה שאני, אין לי עושר רוחני. כי אני, חברים, משעמם לי כבד.
מוטב היה, אולי, שלא לכתוב על הספר הזה. אבל ההוצאה שלחה לי אותו, והאם אין זה מן הראוי, לכל הפחות, להתייחס למאמץ השיווקי שלה? מצד שני, איך אוכל להתייחס ברצינות להוצאת ספרים, הקובעת על הכריכה האחורית של הספר ש"מר דארסי הוא גיבור החלומות הרומנטיים של כל הנשים [הדגשה שלי, א.א.], מאז 1813, כשהסופרת ג'ין אוסטין פרסמה את הרומן "אהבה ודעה קדומה". הייתי טורחת להתקומם כנגד טיפשותה של הקביעה הזו, אלמלא היכתה אותה טיפשותו של הספר שוק על ירך.
מהכריכה האחורית אני גם למדה, ש"יומנו של מר דארסי" הוא "ספר המשך ישיר ונאמן למקור". למיטב הבנתי, "המשך" – כנגזר משמו - אמור להמשיך, לתאר התרחשויות שקרו אחרי אלו המתוארות בספר המקורי. ספרה של גריינג' אינו עושה זאת; הוא מתרחש במקביל ל"גאוה ודעה קדומה", הספר שעליו הוא נשען, מתייחס לאותם אירועים המתוארים בו ולאותן נפשות פועלות – ומתיימר לתארם מנקודת מבטו של דארסי, הגיבור הגברי הראשי בספרה של אוסטין.
הוא עושה זאת על ידי "עיבוי" של מקומות שבהם אוסטין אינה מרבה דיבור ותיאור ועל ידי מעין "חשיפה" של רגשותיו ומחשבותיו של דארסי. למעשה, מדובר בקשקשת שאין לה סוף: דארסי מפטפט את עצמו לדעת ביומנו, שבו מתועדים מלה במלה דיאלוגים מלאי זוטות והבלותות של יומיום, כמו גם חפירותיו בנפשו המתייסרת שעומקה, כך מסתבר, כעומק שלולית בוץ.
עם כל הכבוד לנפתולי האהבה, כמה אפשר לקרוא על חיבוטי נפש מסוג "אז אמרתי לה", "אז היא אמרה לי"; כמה סבלנות יכול הקורא לגייס לנוכח אוסף הקלישאות החוזרות על עצמן, שמורכב משמות תיאור כמו "נסער" "אבוד", "נרגש" ותיאורים כמו "שוב נפלה ביננו שתיקה רועמת", "שמעתי שביב תקוה בקולי", "איני רוצה לנטוע בו תקוות", "אינני מצליח להפסיק לחשוב על אליזבת" ועוד ועוד.
תוך כדי קריאה – דילגתי פה ושם, אם כי מיד שבתי על עקבותיי, אסורה בשלשלאות החובה - נפלו עלי ייאוש כה עמוק, שיממון כה מוחץ, עד שחשד התחיל לכסוס בי: אולי לא בגריינג' האשמה? אולי הכוהנת הגדולה, האילן הגבוה עצמו, הגי'ן אוסטין בה"א הידיעה – אולי גם היא משעממת עד מוות? הנחתי את "מר דארסי" וחזרתי לקרוא ב"גאוה ודעה קדומה"; ובכן, הגם שאינני נמנית עם מעריציה של הסופרת, לא יכולתי להתכחש לחן, לשנינות ולחדות ההתבוננות והביטוי שליחם, כמו שאומרים, עדיין לא נס.
לצערי, כל אלו נעדרים לחלוטין מ"יומנו של מר דארסי". זהו מעין "יומני היקר" של "גבר חדש" טרחן, חסר הומור ומכור
הפרטיטורה העלילתית של רוב סיפורי האהבה הגדולים זהה לזו של רומנים רומנטיים וטלה-נובלות. את ההבדל עושה הביצוע – ה"איך", הארוג מניואנסים של הקשר, מורכבות, עומק ודיוק של התבוננות, חשיבה וביטוי, מארג לשוני ועוד ועוד.
"מר דארסי" הוא נציג מובהק של הזמן והתקופה שבה אנו חיים: עולם שהניואנסים והדקויות הללו נעלמים ממנו; עולם, שאת אופקיו משרטטות עלילות טלה-נובלות, את עומקיו תכניות אירוח, ריאליטי והתערטלות פומבית, ושבפסגת השמיים שלו מוצבת השתתפות כ"סלב" ב"בית האח הגדול". הקוד הפנימי של העולם הזה הוא פטפוט אינסופי על רגשות, המחליף לא רק את הרגש עצמו אלא את אותו כישור אנושי מבוזה ונלעג: יכולת החשיבה.
אמנדה גריינג', יומנו של מר דארסי , מאנגלית: אראלה טהרלב- בן שחר, הוצאת קוראים 2007
נא להמתין לטעינת התגובות
