די להשמיץ את תחרות הזמר של האירוויזיון
אפשר לשנוא את התחרות, אבל אי אפשר להגיד שהיא לא מעניינת אף אחד רק מפני שרוב חובביה הם הומואים. דני זאק משיב לאסף שניידר
אם אני קורא ביקורת על טקס בחירת מלכת היופי, הייתי מעדיף לקרוא אותה ממישהו שזה מעניין אותו, ולא ביקורת שנכתבה מראש.
אבל שניידר הגדיל לעשות, ויצר מציאות מדומה. מציאות שבה האירוויזיון לא מעניין אף אחד. זה לא שלא היה לו על מה להתבסס. בהחלט חלו שינויים ותמורות בתחרות לאורך השנים. אולם נראה שמה שבאמת נובע מהכתיבה הצינית והמתנשאת שלו היא חוסר הסתגלות לשינויים.
ובתחרות אכן חלו שינויים רבים, וצריך להסתגל אליהם. אנחנו לא בעידן חד-ערוצי, ולכן האירוויזיון הוא כבר לא מדורת השבט. כבר אין 800 מיליון צופים בשנה, אלא רק 180 מיליון. מזרח אירופה השתלט על התחרות, ולכן מספר הלהיטים שהיא מנפקת הולך ומצטמצם.
אבל מכאן ועד לחגיגות סיום, הדרך עוד ארוכה. עם כל הכבוד, אף אחד לא ציפה מהערוץ הראשון, במצב הכלכלי והמקצועי בו הוא נתון, להפיק קדם אירוויזיון ברמה של תחרות מלכת היופי. ברוממה הפיקו קדם אירוויזיון סולידי, עם קהל מצומצם, מבלי למרוח את הזמן באופן מלאכותי - וזאת בניגוד לשנים האחרונות. על כך דווקא יש לתת מילה טובה לאנשים ברוממה.
גם בשנות ה-70' נהגו
בשנות ה-90' הביעו כולם געגועים לבאקז פיז, ג'וני לוגן וסלין דיון, כוכבי שנות ה-80'. כיום כולם מביעים את הגעגועים לגן הסודי, קתרינה והגלים וכמובן לדנה אינטרנשיונל שלנו, כוכבי שנות ה-90'. אני מעריך שבעשור הבא יביעו כולם געגועים לסרטב ארנר הטורקייה, הלנה פפריזו היוונייה-שבדית, להקת לורדי הפינית וכמובן דימה בילאן, החתיך ההורס מרוסיה שזכה בשנה שעברה.
כבר שנים שחובבי האירוויזיון מחלקים את אותם מבקרי הטלוויזיה, המקטרגים והמלעיזים למינהם, לשני חלקים: אלה ששונאים לאהוב את האירוויזיון ואלה אוהבים לשנוא את האירוויזיון. זה כבר הפך לתחביב. כותבים את הביקורת עוד לפני התחרות, העיקר לזרוק בוץ ורפש.
מה קרה? מפריע לכם שהתחרות צוברת אהדה בקרבו של קהל המורכב ברובו מהומוסקסואלים? מפריע לכם שיש מי שאוהב את אולימפיאדת השירים הזאת?
הכי אני אוהב את הביקורות שתוקפות את השירים בתחרות, טוענות שהם קיטשיים ושטחיים. מתי בפעם האחרונה שמעתם את השירים בתחרות? כשהייתם בני חמש, ו"שיר הבטלנים" ("הופה הולה") של דטנר וקושניר ייצגו את ישראל?
אפשר לאהוב או לא לאהוב, אבל אי אפשר להגיד שאין שירים עם עומק ומשמעות בתחרות. די אם אזכיר את "Molitva", "השקט שנשאר" או "Hard Rock Hallelujah", כשירים שהמילים שלהם יכולות להעלות פרשנויות ומשמעויות רבות, והלחנים שלהם מורכבים ומלאי הרמוניה. מטבע הדברים, יש גם שירים נוראיים בתחרות, שמנסים לרדת למכנה המשותף הנמוך ביותר וליצור גימיקים יש מאין. באיזו תחרות יצירה אין את זה?
כיום אנחנו חיים בעידן רב ערוצי. אני מציע למי שלא אוהב את התחרות - שיצביע בשלט. אבל מספיק לקחת חצאי אמיתות, ולהפוך אותם לגיבובי רפש והכללה שאין מאחוריהם שום ביסוס מלבד הנאה ופורקן של ארס מטעמו של המבקר. יש מספיק אנשים שאוהבים את התחרות, והרייטינג שלה מדבר בעד עצמו.
נא להמתין לטעינת התגובות
