לא להיט בראש: האירוויזיון לא מעניין אף אחד
מחיאות הכפיים העגומות בקדם אירוויזיון, ועדת השיפוט העייפה שכללה את נבחרי ערוץ 1 לדורותיו, והשירים שנעטפו באריזת פיס-לאב-שלום החזירו את אסף שניידר לשנות השמונים, לימים בהם "להיט בראש" היה להיט אמיתי, שמיר נאם בקולניות והערוץ הראשון היה רלוונטי
כן, כנראה שזה סוף סוף קורה ובג'יפ שעבר זעקו אוחצ'ות כי נגמר. מסתמן שאחרי 30 שנה של שלטון אימים אפשר לצאת בהיסוס מהמקלטים, להביט שמאלה וימינה בחשש ולקבוע, גם אם בלחש: שנות השבעים מאחורינו. ברוך שפטרנו. סוף כל סוף, אפשר גם לומר את הדברים באופן ברור: ביחד עם גוויעתו המאוחרת של העשור הבלתי גוויע ההוא, הסתלק מאתנו גם האירוויזיון. הוא לא רלוונטי, סופית-סופנית-רשמית.
אין שום סיבה להתעניין בנעשה בתחרות השירים האנכרוניסטית, שהפכה זה מכבר לאירוע פנימי של שרידי האימפריה הסובייטית, שבו אין לנו מה לחפש. התוכי הזה, ביחד עם התוכי מחליפת הניצחון של דנה אינטרנשיונל, נאסף אל אבותיו מרוטי הנוצות. אז זהו. העסק גמור. רק חבל שיש גורם אחד שעדיין לא קיבל את העדכון הזה בשורת הסטטוס. אנשי הערוץ הראשון, כמובן.
העצבות והאומללות בצבצו אמש מכל פינה, מכל דקה, במשדר שכינה עצמו "קדם אירוויזיון". איך שלא הופכים את זה, איך שלא בוחנים את זה. החל מהכתובית "שידור חי", שהופיעה על המסך באיחור גדול, איחור שבגללו אפשר היה לחשוד שמדובר במשהו שהופק מזמן והופשר במיקרו. דרך שתיים וחצי מחיאות הכפיים החלושות, שנשמעו מדי פעם וסחטו מעדן הראל (שניסתה לעשות את המקסימום, ייאמר לזכותה) מבטים עגומים.
קטעי המעבר ניסו לסחוט בפעם האלף גיחוכים על חשבון פדיחות העבר של האירוויזיונים, כאילו שההווה לא פתטי בזכות
אה , והנה גם משה מורד, יושב שם בפאנל. לא השתנה במילימטר הבחור, כולל הגבות וה-ר' המתגלגלת, שיהיה בריא. אז ייתכן שאנחנו באמת ב-1989? או אולי ב-?1979? מי יידע, מי יעזור.
אבל הדבר הכי נורא אמש, היה חוסר הרצון להיפטר סוף סוף מהנאיביות המביכה הזאת, שבגללה המעורבים בסיפור האירוויזיון חושבים תמיד שאם רק נתאמץ, אם רק נצליח לפצח את הנוסחה שבעזרתה מוצאים חן בעיני האירופאים האנטישמיים האלה - נביא הביתה גביע, בדיוק כמו מיקי, מוטי ואולסי.
אם רק נארגן צמד של יהודייה וערבייה (ערבייה אטרקטיבית, כמובן), ונחנטרש משהו על סלאם-פיס-שלום, השמיים הם הגבול וצסק"א תאכל אותה. אז כן, מירה עוואד ואחינועם ניני אכן ביצעו ארבעה שירים, שירי "תראו שאפשר לחיות ביחד" כאלה. כולם נשמעו אותו דבר, וכולם חסרי סיכוי באותה מידה. כאילו שזה באמת משנה למישהו. כאילו שזה יעשה איזשהו הבדל למסיבת הדראג הגדולה שתיערך מתישהו בקרוב במוסקבה בהשתתפות יוצאי עדות ס.ס.ס.ר ובני משפחותיהם. הללויה.
נא להמתין לטעינת התגובות
