קול ישראל: האמת מאחורי גלגל"צ
מי הפך את אריק איינשטיין לאמן מקופח? מי עצר את הזמרים המזרחיים בעמדת הש"ג? מי הטריף את ג'קו אייזנברג? ומי רצח את ארלוזורוב? גלגל"צ, כמובן. שי להב, מחבר הספר "רשימת שידור", השקיע שנתיים מחייו כדי לפענח את הדנ"א של התחנה המושמצת, ושמח לבשר: כך הפסקתי לתעב והתחלתי לחבב את אלדד קובלנץ
גלגל"צ קיימת 15 שנה, ואיש כבר לא חולק על מעמדה כמוסד תרבותי (או אנטי תרבותי) מרכזי. מוסד הנהנה מנתוני האזנה מדהימים ועקביים, וממעמד כמעט מיתי שמעניקה לו תעשיית מוזיקה שלמה. ולכן, כשפנו אליי מהוצאת עם עובד בהצעה לכתוב ספר על גלגל"צ, הסכמתי מיד. אבל לא רק בגלל ממדי המפלצת.
כבר כמה שנים הרגשתי שהסיקור התקשורתי של התחנה לוקה בשטחיות וברדידות. כן, וזה כולל את תרומתי הנכבדה. כל אזכור של גלגל"צ גרר איתו מיד קלישאות איומות, שתמציתן היתה: תחנה מזעזעת, שפועלת נגד אמנים, בזה לכל ערך תרבותי, מתנכרת לז'אנרים שלמים ובאופן כללי מהווה מכת מוות למוזיקה הישראלית.
הקלישאות האלה, שאלוהים ועורכי "מעריב" לדורותיהם יודעים שחטאתי בהן לא מעט, מתעלמות מכמה עובדות יסוד. למשל, שעסקי המוזיקה בכל העולם נמצאים בהידרדרות קשה כבר שנים. סביר להניח שזה לא בגלל "סופשבוע רגוע". או העובדה ששיטת הפלייליסט המושמצת נהוגה בכל מדינה מתוקנת, ושהפלייליסט של גלגל"צ הוא מגוון בהרבה ממה שנהוג בענף. שלא לדבר על עצם הבחירה של למעלה ממיליון ישראלים - ממגוון רחב של מגזרים וגילים -בוחרים מדי יום להאזין דווקא לתחנה הזו, למרות שהסקאלה מזמנת להם לא מעט אופציות. והם בוחרים להאזין בגללה דווקא למוזיקה, ולא למשדרי האקטואליה, שהיו פעם מדורת השבט היוקדת ביותר.
נכון, מדובר במוזיקה שטוחה ולא מאתגרת, שפונה למכנה משותף גדול ככל האפשר. ונכון ב', אני לא מאזין לה באופן אישי. היא משעממת אותי. כי אני הרי גדלתי - היכונו לגדולת הקלישאות - על המוזיקה של מיכל ניב ואורלי יניב בגל"צ ההיסטורית. אותה גל"צ, שהציעה שירים של קוקטו טווינס באמצע הצהריים.
פעם חשבתי שזה אומץ אדיר. עבר לי. לכפות טעם מוזיקלי כל כך אזוטרי (ומשובח, יש לציין) באמצעות תחנה ארצית מרכזית, על כמות אדירה של מאזינים, זו לא גבורה. זאת התנשאות. ובמובן הזה, גלגל"צ היא ערוץ דמוקרטי בהרבה, שמקיים את אחת ממטרותיו המרכזיות כתחנה ציבורית-להסב הנאה לציבורים רבים ככל האפשר. גם אם הם לא כוללים מבקרי מוזיקה.
זה לא שאין לי ביקורת כלפי גלגל"צ. אני חושב שהיא מעלה במטרה אחרת שלה, כתחנה ציבורית - לחנך מאזינים למוזיקה איכותית ומורכבת יותר, ובכך גם לסייע בעקיפין ליוצרים מקומיים שלא נשמעים כמו קרן פלס. שלא לדבר על ההתעלמות מהמוזיקה המזרחית. אבל בין הביקורת הזו ובין הדמוניזציה שעברה התחנה שוכנת סקאלה שלמה.
הרשו לי לשתף אתכם בסקופ, שעליו עליתי במהלך הכתיבה: אלדד קובלנץ לא רצח את ארלוזורוב. ואפילו לא את אגנתה פאלסקוג. פשעו המרכזי היה עיצוב תחנה שגרמה לתל אביבים להרגיש מחוברים ללונדון, לבת ימים להרגיש מחוברים לתל אביב, ולישראלים ככלל להרגיש מחוברים לאקמול שלהם. זה שהם כנראה חייבים, בתוך המציאות הכאוטית שלנו.
גלגל"צ, בפרפראזה על כוורת, היא תחנה לא נמוכה מדי ולא גבוהה מדי. ככה היא באמצע. אם תרצו, הגרסה הרדיופונית לאיקאה. משהו שמספק צורך פונקציונלי, בלי טיפה של שאר רוח, אבל ביעילות מרשימה. לא טוב לכם? תעברו לתחנה אחרת. יש המון. חבל רק שהן מנוהלות כל כך גרוע.
אה, ויש את העניין הקטן, הזניח הזה, עם העובדה שמדובר בתחנה צבאית. למה חייל בן 18 צריך להיות מגויס לתחנת פלייליסט? כדי להפחיד את האויב באמצעות השמעות אינסופיות של אריק ברמן? רק לשר הביטחון הפתרונים. גלגל"צ היא כורח המציאות. אבל גלגל"צ כתחנה צבאית, זה כבר עיוות ישראלי מגוחך.
הנה עשרה דברים שלא בטוח שידעתם על גלגל"צ, שהתגלו לי במהלך התחקיר.
נהוג לחשוב על גלגל"צ כעל תחנה סופר מחושבת, שכל צעד שלה נשקל בפרמטרים מדעיים, וכולה שיר הלל להיי-טק. במציאות, שיר הולם בהרבה יבוא מכיוון להקת בלגן. כמו מרבית ההמצאות הישראליות הגדולות, גלגל"צ היא פרי של אלתורים.
שימו לב, למשל, לדרך שבה הוקמה. משה שלונסקי, שהיה אז מפקד גל"צ, דאג מאוד לנוכח אחוזי ההאזנה המידרדרים של תחנת האם, ומהאיום העתידי של התחנות האזוריות. הוא הצליח לשכנע את שר הביטחון דאז, אהוד ברק, להקים את גלגל"צ, אבל האחרון הודיע - בפגישה חפוזה עם שלונסקי שנערכה בשש בבוקר בנתב"ג, לפני שטס לתאילנד - שלא ייתן תוספת כלשהי לתקציב. ובצה"לית: תעשו מעלים. אז שלונסקי עשה.
הוא גייס את המועצה לבטיחות בדרכים לשיתוף פעולה שמט ?רתו האמיתית היתה גיוס כסף לתחנה הצעירה הרבה יותר מאשר דאגה יתרה להרגלי הנהיגה הקלוקלים שלנו. רתם את חברת הטלפונים הטרייה פלאפון כדי לקבל חסות, והמציא תחנה חדשה, יש מאין, בשיתוף שלושה-ארבעה יועצים. פרק התכנון ארך מספר שבועות בלבד, והתבסס על מסמך עמדה
המנהל הראשון היה נועם אבירם, שנודע בעיקר בכישוריו הטכניים. כישורים הכר ?חיים לתחנה שאפילו את המשדר שלה גילתה במקרה. זה קרה כשארז טל יצא מגני התערוכה, בתום שידור שערך שם במסגרת "צה"ל 2" המנוחה, וראה פתאום משדר נטוש שפשוט עמד שם.
טל ניגש לשלונסקי, הצביע על המציאה, והשאר הוא היסטוריה. אפילו הלוגו של התחנה הטרייה הומצא בחטף. "ראובן אדלר, שהוא חבר שלי", משחזר שלונסקי, "אמר שצריך לוגו בצבעי שחור, צהוב ואדום. החלטתי על שחור וצהוב, וזהו". במשך השנתיים הבאות, קלטו את גלגל"צ כמעט רק בתל אביב, היות שלא היו לה משדרים נוספים. המשדרים בירושלים ובחיפה הושגו מאוחר יותר, באמצעות קומבינות שונות ומשונות. מכונה משומנת? בקושי וינטלטור.
השיר הראשון שהושמע אי פעם בגלגל"צ היה "סע לאט". זה קרה ביום ראשון, 31.10.93, בשבע בבוקר. אך טבעי היה לפתוח את שידוריה של תחנת רדיו ישראלית חדשה עם שיר של המלך הבלתי מעורער. אבל עם השנים, השמעות של אריק איינשטיין בגלגל"צ הפכו לעניין נדיר למדי.
ארבעה אלבומים שלמים שהוא הוציא בעשור האחרון זכו ביפו להתעלמות כמעט מוחלטת. עובדה שעוררה פולמוס ציבורי שלם. חלק ניכר מהמרואיינים בספר התייחסו לעניין בביקורתיות ברורה. פיטר רוט, למשל, שעבד עם איינשטיין על האלבום "רגעים", טען כי "אמן כמו אריק חייב להיכנס לפלייליסט. הוא לא חייב להוכיח כלום לאף אחד. אנחנו חייבים לאמנים כמוהו, והתחנה קיימת בזכותם".
אבל יש גם רבים אחרים שחושבים אחרת. מרביתם שלא לציטוט, כמובן. מי שמפתיעה בעניין הזה היא יהודית רביץ, שאמרה דברים מפורשים מאוד: "אתה יכול להגיד לאריק איינשטיין תודה על מה שהיה, ושהיה טוב, אבל אי אפשר בגלל העבר להחזיק בשבילו זכות בגלגל"צ על משהו בינוני".
ומה אומר איינשטיין עצמו בסוגיה? "כשבישרתי לו ששיר שלו נכנס לפלייליסט B - השמעה אחת ביום", מספרת יחצנית שעבדה איתו, "הוא אמר בציניות,'אין לך מושג כמה זה משמח אותי. אני כל כך מאושר. וואו, השמעה אחת ביום. תודה רבה'".
הנה לכם קלישאת גלגל"צ קלאסית- "גלגל"צ היא פסקול הישראליות". שזה נכון מאוד, אם מוציאים מישראל את כל מאזיני המוזיקה המזרחית. הטענות של פעילי הז'אנר הזה כנגד גלגל"צ הן כה ישנות וכה שחוקות, עד שלפעמים אנחנו נוטים פשוט להתעלם מהן. אבל הן נכונות בריבוע.
לצורך כתיבת הספר ערכתי בדיקה של כל הפלייליסטים השבועיים של התחנה, מיולי 2004 עד יולי 2006, כדי לבדוק את התפלגות הז'אנרים המוזיקליים שהושמעו בה. התוצאות היו חד משמעיות. שירים מזרחיים הארדקור, מהסוג שאינו משלב הפקה "מערבית" או יוצרים בעלי שם מז'אנרים אחרים, לא נכנסו כלל. מדובר באמנים כמו אבי סינוואני, איציק קלה, תמיר גל ורבים אחרים, הזוכים להצלחה גדולה בקרב חוגים רחבים בישראל, והועלמו מהפלייליסט לחלוטין.
אלה שכן נכנסו הם מז'אנר ה"מזרחי לייט", המבוסס על עיבודים פופיים. אבל גם כאן, התמונה עגומה. במהלך שנתיים הושמעו שבעה אמנים בלבד מה ז'אנר. שניים מהם -עמיר בניון ודקלה - כבר מזמן אינם מתויגים כזמרים מזרחיים. השלישי, יהודה סעדו, הוא בכלל זוכה "כוכב נולד".
נותרו עידן יניב, שנכנס עם "חושב עליה", שיר פופ לכל דבר, רון שובל עם שיר ששרד רק חודש, וכמובן - אייל גולן ושרית חדד. הוא שיתף באותן שנים פעולה עם ארקדי דוכין, והיא עם עברי לידר. המספרים לא משקרים. ההתנצלויות הרפות של גלגל"צ בנדון, כן.
במסגרת אותה בחינה של הפלייליסטים, בדקתי מה היה הסיכוי הריאלי של אמן אלמוני, המגיע משום מקום, להחדיר שיר לגלגל"צ. התוצאות היו חד משמעיות. במהלך אותן שנתיים נכנסו בסך הכל 36 זמרים חדשים לפלייליסט. מתוכם חמישה בוגרי "כוכב נולד" וארבעה בוגרי חבורת רימון.
שניים ביצעו גרסאות כיסוי לשירים מצליחים. שניים נוספים היו מוכרים מחוץ לעולם המוזיקה (שלישיית מה קשור ומלי לוי). שבעה נוספים כבר היו ידועים, רק לא כסולנים (נאמר, פיטר רוט, שרונה פיק או קוואמי, שהיה שדר בגל"צ). שניים אחרים הצליחו מאוד מחוץ לתחנה, ורק אז הוכנסו אליה (בית הבובות ועידן יניב). עוד שלושה נהנו מגב רחב (שי 360 וסיון, מבית טאקט, ודניאל זילברשטיין מפופ ארט, החברה שהביאה את רוני סופרסטאר). עוד שתיים נהנו מייחוס משפחתי (לירז צ'רכי ושירה גבריאלוב).
יוני בלוך ואפרת גוש היו אלמונים, אך זכו לתמיכה מאסיבית של חברת אן-אם-סי. וכך גם לגבי איריס פרחי מהליקון. נשארנו עם שישה צדיקים. שי נובלמן (שהיה הבסיסט של מופע הארנבות של דוקטור קאספר), להקת כלא 6 (שחברה, איתמר אליאסי, הוא אחיו של "הצל"), נועה פארן, אקסום וסוליקו-שלוש גרסאות לאותו טריק: הרכב של די-ג'ייז מצליחים מתחום ההיפ הופ, שחבר לביצוע שיר קליט.
האחרונה ברשימה היא להקת דבק - חבורה אלמונית של מוזיקאים ממושב ניר צבי, כדוגמה בודדה להגשמת החלום. בקיצור, ילדים, אל תנסו את זה בבית. אין לכם סיכוי.
ההצלחה הגדולה של גלגל"צ מצד אחד, והריחוק המוחלט שאלדד קובלנץ גזר על עצמו ועל עורכיה מצד שני, יצרו אינספור ספקולציות ומיתוסים לגבי התנהלות התחנה. אחת האגדות האהובות ביותר התייחסה למתנות - שלא נתפרע לגמרי ונאמר השוחד - שניתנו לעובדי התחנה באמצעות יחצנים לחוצים.
הסיפורים החלו בעוגיות, עברו לארוחות בוקר שהובאו בידי היחצנית לתחנה, והסתיימו בתיאורים מפליגים בהרבה. סיפור אחד, שטופטף לי בעקשנות בידי גורם מרכזי במוזיקה הישראלית, התייחס להשקת סינגל חדש של עברי לידר, שלכאורה התבצע בשלב הקינוח של ארוחת שלוש מנות במסעדת הגורמה "רפאל", בהשתתפות כל עורכי גלגל"צ, שהוזמנו (לכאורה, לכאורה) לטקס החגיגי.
הרבה מאוד אנשים ידעו לומר שהם שמעו על הסיפור. אף אחד מהם לא נכח במקום בעצמו. כשביקשתי מהמקור שלי להתחייב שיהיה מוכן להעיד בבית משפט, אם יידרש, על פרטי המקרה, הוא נסוג מיד וגמגם משהו על כך שאולי הגזים מעט.
אז לא היתה, כנראה, ארוחת שחיתות ב"רפאל". ומרבית היחצניות הסתפקו בעוגיות. אבל גם לא היה צורך בכך. כשילד בן 18 הופך - בבת אחת - לשופט עליון, וזוכה לחיזורים נמרצים ולהבטחות עתידיות מידי אנשי מפתח בתעשייה, מי בכלל צריך אנטרקוט ברוטב ציידים.
לפני כמה שנים קיבלתי טלפון מאלדד קובלנץ. זה היה משול אז לשיחה מפתיעה מאחמדינג'אד. כתבתי עד לאותו שלב כל כך הרבה דברים רעים עליו ועל התחנה, עד שהייתי משוכנע למדי שמדובר במתיחה. אבל זה היה קובלנץ, והוא היה רציני לגמרי.
אויב העם החמיא לי בדרכו הצינית על מספר דברים שכתבתי, וניסה לשכנע אותי בכנות הרפורמה שהוא מתכנן בגלגל"צ. לא השתכנעתי. חשבתי שמדובר במניפולציה. בדיעבד, מתברר שזה היה צעד ראשוני - גם אם גמלוני מאוד - בניסיון שלו להפשיר את יחסיו עם התקשורת.
אפשר לייחס משקל גדול מאד לאופיו של קובלנץ, כדי להסביר את האנטגוניזם שנוצר כלפי התחנה. חשדן, מסוגר ויהיר כאחד. אבל בעיקר נבוך מאוד. ברגע שבו חטף את הביקורת הגדולה הראשונה, קובלנץ פשוט הפך לשבלול והפסיק לדבר. המקומונים התל אביביים יצאו מדעתם. והמתקפה החלה.
קובלנץ רחוק מלהיות סחבק. במקור הוא אליטיסט ירושלמי, עם טעם מוזיקלי אזוטרי ומראה מוזר במקצת. אני מרשה לעצמי להודות שאני מחבב אותו. וגם לקבוע, במפגן מרהיב של פסיכולוגיה בגרוש, שחלק ניכר מהרצון שלו לעצב תחנה שתדבר לכמות אדירה של אנשים, נעוץ דווקא בריחוק שמאפיין אותו בחיים האמיתיים.
"ביום שישי השני של 'סופשבוע רגוע'", הוא מספר בספר, "הלכתי ברגל מאלנבי עד שדרות ח"ן. ובאותו שישי, לאורך כל הדרך גלגל"צ היתה הפסקול. זה היה מפחיד ונעים בצורה קיצונית". הירושלמי הנבוך זכה בבת אחת למאות אלפי חברים חדשים.
שאלה אחת מנסרת במוחם של כל אנשי תעשיית המוזיקה בישראל. מהי הנוסחה המנצחת, להחדרת שיר לפלייליסט? זאת שאלה מצוינת, נחיצות התשובה עליה ברורה, ולא תמצאו ולו אמן עברי אחד - כולל הגדולים מכולם-שהיא לא חלפה בראשו. יש רק בעיה שולית אחת - אין נוסחה. ובמילותיו של גדי גידור, סמנכ"ל התוכן של חברת אן-אם-סי יונייטד: "הניסיון להבין את הקו של גלגל"צ משול בעיני לניסיון לצפות איפה הברווז של המטווח בלונה פארק יעבור ברגע נתון. זה פשוט חסר סיכוי".
נכון, קל הרבה יותר לקבוע מה לא ייכנס לפלייליסט. שיר של יותר מחמש דקות. שיר מחאה בוטה. שיר הכולל סולו גיטרה של למעלה מדקה, וכו'. אבל לגבי התרחיש ההפוך, נאדה. אפשר למצוא כמה רמזים בסיסיים, כמו זה שנותן המפיק המוזיקלי עופר מאירי (מטרופולין, והאיש שהלחין את הג'ינגלים של גלגל"צ): "סינגל עם פורמט קומוניקטיבי מבחינת המבנה והסאונד". תודה רבה באמת.
מה גם שמאירי ממהר לסייג את עצמו: "החוכמה היא דווקא למתוח את הגבולות. לא לעשות את המובן מאליו. הטעות של אמנים רבים וטובים פה היא שהם ישר מנסים לחקות את מה שהולך פה באותו זמן".
וזאת גם התובנה המרכזית שלי, לגבי ה"נוסחה" - שבהרבה מובנים היא רק ספקולציה שהגשימה את עצמה. האמנים הישראלים (זהירות, הכללה! ) נגועים בחיידק העדר, מנסים לזהות טרנד בתוך הפלייליסט הלגמרי לא מתוכנן, מחקים אותו עד לזרא ואז הופכים אותו לטרנד אמיתי. ולדוגמה: "כשעשיתי עם דנה ברגר את 'עד הקצה'", ממחיש מאירי, "עם גיטרה אקוסטית בחזית והרבה לופים אלקטרוניים ברקע, הרבה מאד חיקו אותנו. זו היתה טעות".
כשגלגל"צ הפכה להיסטריה, חלק מהעורכים המוזיקליים הצעירים שלה כבר לא הסתפקו בעוגיות ובדברי הכיבושין, והחליטו להרחיב את גבולות המנדט שלהם. הם ישבו עם אמנים, חלקם מוכרים, על סקיצות, ונתנו להם טיפים לגבי המשך העבודה על השיר. הבעיה האתית כאן זועקת.
מעבר לכך שזה לא תפקידם, ברור שכשעורך בגלגל"צ מייעץ לאמן לגבי סינגל מסוים, הוא לא יוכל להיות אובייקטיבי ביום הדין. כלומר, בישיבת הפלייליסט, שבה יתבקש להצביע אם להכניס את השיר לתחנה או לא.
באופן טבעי, היוזמות למפגשי ה"ייעוץ" האלה, שהתבצעו לעתים בתחנה עצמה, הגיעו פעמים רבות מצד האמנים. הגלגל ?צניקים הצעירים, מוחנפים מעצם הפנייה, הסכימו מיד. ברבות הזמן, המצב רק הידרדר. כשיחצנים פנו לעורכים בתחנה, בשאלה מה דעתם על סינגל שנשלח אליהם, הם היו זוכים לתשובות "מקצועיות" מפורטות.
"המטרה של העורכים הצעירים בגלגל"צ היתה לייצר להיט שרשום על שמם", טוענת היחצנית רותי מרום (שמייצגת, בין היתר, את שלמה ארצי). "זו המוטיבציה שלהם, שנובעת מיהירות. לפעמים היינו מקבלים מהם תגובות על סינגל כמו'הפזמון מגיע מאוחר מדי', או'משהו בהפקה לא נוגע'. ומי שאומר לך את זה הוא ילד בן 19".
לא כל האמנים הצליחו להשלים עם ההערות האלה. ובטח שלא ג'קו אייזנברג. "זו חבורה של ילדים חוצפנים שמעזים להתערב לי ביצירה, אחרי שאני קורע ת'תחת באולפנים", הוא טוען. "שלחנו להם את הסינגל הראשון,'שר שר', והם חזרו עם הערות מקצועיות כמו 'הגיטרות בחוץ מדי, צריך עוד מיקס'. שאני אקליט מיקס חדש בשבילם? אני לא עובד בשביל גלגל"צ, שילכו קיבינימט".
ב-1 בנובמבר95' החל אלדד קובלנץ את תפקידו כמנהל גלגל"צ. שלושה ימים אחר כך נרצח יצחק רבין. לא, אני לא מתכוון להאשים את קובלנץ גם באסון הזה. אבל אין ספק שלטראומה הלאומית היה קשר ישיר למיזם המהותי הראשון של קובלנץ בתחנה, חודשים ספורים אחר כך, ובדיעבד - למהלך שהפך אותה לאימפריה: סופשבוע רגוע.
"סופשבוע גרוע" כתבה מיכל פלטי ב"הארץ", בשעה שתל אביב כבר החלה להתמכר לסם החדש. המציאות הטרגית רק תרמה להתפשטותו. הפיגועים הקשים של 96' סייעו בהפיכת גלגל"צ לגרסה הרדיופונית של ערוץ 2 - אסקפיזם טהור, שמספק מקסימום נעים במינימום מאמץ. יחד עם הדיבור המלחשש של לילך ברנע, שנולד באותה תקופה, זכינו בסם ההרגעה הלאומי. רגוע, רגוע.
כדי לראיין כל עובד בגלגל"צ - בין אם מדובר בחייל בשירות סדיר, או בקריין בן חמישים-נדרש אישור של דובר צה"ל. זו דרישה לגיטימית וגם שכיחה. אם רציתי לכתוב ספר על רשת גימ"ל, למשל, הייתי חייב את אישורה של דוברת רשות השידור. אבל בכך, פחות או יותר, מתמצה הדמיון.
שכן במקרה השני, שתיים-שלוש שיחות טלפון היו מספיקות כדי להגיע לסיכומים, ואני הייתי מתפנה לראיונות של אנשי הרשות, בלי שלדוברת היתה יכולת לשלוט בדברים הנכתבים בספר. אבל דובר צה"ל - גוף בירוקרטי ומסורבל, ובמקביל גם כוחני מאוד - משחק משחק שונה בתכלית.
אחרי טלפון תמים וראשוני מצדי, נקלעתי לשורה של שיחות עם מגוון אנשים מדרגות שונות בארגון. בשלב מסוים הם דרשו ממני להעביר להם בכתב את ראשי הפרקים של הספר העתידי, ואת הצהרת הכוונות שלי ביחס לתוכנו. משימה בעייתית כשאתה ניצב בתחילת עבודה ועוד לא יודע מהי התזה שלך.
לשם כך, הרי, אני צריך לראיין אנשים. ובכל זאת, שלחתי, התקבל, צלצלו אליי ושאלו שוב ושוב אותן שאלות. אפשר לחשוב שביקשתי לחקור את סודות הגרעין של ישראל (ולא שיש כאלה, כמובן). בסך הכל רציתי לדבר עם אור צלקובניק, או עם אורלי יניב.
ואז, בתום חודשים ארוכים, הגיע היום המיוחל שבו זכיתי לקבל בפקס כתב התחייבות, שעליו אני והוצאת עם עובד נדרשנו לחתום בתמורה לשיתוף פעולה. הדרישות במסמך הזה היו דרקוניות באורח מדהים. הן אפשרו לדובר צה"ל לעיין בספר לפני הפצתו, ולפסול קטעים מתוכו ללא יכולת לערער.
הן אסרו על ההוצאה להפיץ את הספר, לפני שניתן לכך אישור בכתב מדובר צה"ל. והן אפשרו לדובר צה"ל להפסיק את הסיוע הניתן בכתיבת הספר בכל עת, וללא מתן התראה או הנמקה כלשהם. בצר לי, ויתרתי על התענוג ונאלצתי להסתפק במצוטטים נטולי שמות מתוך התחנה. אני מקווה שלא ייערך להם משפט שדה, והם ייכלאו בגין שיתוף פעולה עם האויב.
נא להמתין לטעינת התגובות
