ביג בן: מה רע בפורנוגרפיה נשית?
על מאבק הנשים הפמיניסטיות נגד פורנוגרפיה נשית בדוכני העיתונים, ההפסד המבורך של "ואלס עם באשיר", העונש ששמו סטס מיסז'ניקוב ושורה יפה משיר של רביקוביץ. מנחם בן עם תובנות השבוע
הייתי מן הבודדים כנראה שפלטו אנחת רווחה מטאפורית כשלא זכינו באוסקר. הרעיון שסרט ישראלי מוכשר אבל ילדותי, אמיתי לכאורה אבל מזויף למעשה, שמציג את ישראל כך או אחרת כאחראית לטבח בסברה ושתילה יזכה בפרס הגדול, היה מרתיע מלכתחילה.
נכון שהאנימציה הייתה מפתיעה ומושכת, אבל בסך הכול פולמן עמד לקבל פרס כי לכלך עלינו. וייתכן בהחלט שכמה ציונים אמריקניים
אגב, לרגע לא האמנתי בשטף הזיכרונות הטראומתיים כביכול ששטף את גיבור הסרט (ארי פולמן עצמו, כזכור) אחרי שנים של הדחקה. זהו חלק מן ההגזמה הרגשית האופיינית לפולמן. בחור מבריק בסך הכול, אבל פשטני כמו סרט מצויר.
אז בסדר. ליאור שליין, מצחיקן נהדר, הסתלבט על ישו ומריה, הוותיקן נעלב והנוצרים בישראל נעלבו וכו' וכו', ועכשיו דורשים להוריד את תוכנית הלילה המצוינת הזאת מלוח המשדרים. חבל שאף אחד לא לומד מישו (לא המשיח אמנם, אבל מקסים), שאמר שאם אנחנו לא נסלח זה לזה, אלוהים לא יסלח לנו. אז בסדר, נעלבתם. לא הבנתם את תדר ההומור הישראלי. או-קיי. התנצלנו. הפסקנו את מערכוני "כמו בתולה". מה עוד אתם רוצים? את דמו של שליין? האינקוויזיציה אף פעם לא הבינה באמת את ישו.
כמה חבל שבן גוריון כבר לא איתנו לדחוק בכולנו לעברת את שמותינו. מה זה השם הזה, סטס מיסז'ניקוב? מה אנחנו, בעונש? ומה זה כל הבובליל והאפללו והליברמן, ההופכים אותנו מחדש למגדל בבל? הרי אין דבר שוויוני יותר, דמוקרטי יותר, מקרב יותר, משמות עבריים לכולם, כדי לא להפלות ולא להבדיל ולא לשבור את השיניים. ומה יפה יותר מעברית בעולם?
"כך היה" עם יגאל רביד ונחצ'ה היימן בערוץ הראשון ביום שישי שעבר. פנינה מושלמת. עם ירדנה ארזי וגידי גוב ואפרים שמיר הצעירים, ושירים כמו "חופים הם לפעמים געגועים לנחל". איזה יופי. בכלל, "כך היה" היא אחת התוכניות המקסימות ביותר בטלוויזיה שלנו. כל הכבוד לנאוה אחירון, העורכת.
כל הכבוד ליגאל רביד שמגיש את זה מושלם, בחן גדול, בחוכמה, בטעם, בחיוך עמוק לב. שלא ייגמר לעולם. ואם כבר ערוץ 1, אז ממש תפסתי בקצה הזנב את "יומן ליל שבת" עם בן כספית ואיילה חסון ושתי כתבות נפלאות: האחת על "המקום הכי נמוך בתל אביב", כתבה של איתי דודי על חיי הזונות הנרקומניות בתחנה המרכזית הישנה בתל אביב, ושני צדיקי עולם שעוזרים להם. אמריקני וישראלי.
משהו מרגש באמת, נוקב באמת. ואחר כך עוד כתבה נפלאה של נסים מוסק על יוסף אקוקה, מגדל יוני הדואר, שיודעות להגיע מתל אביב לירושלים (איך הן יודעות?) ולהשיג כל מכונית. לפעמים אתה מזפזפ בין הערוצים ולא יכול לבחור מרוב יופי, ולפעמים, נאדה, אין כלום. הכול תוכניות בישול. בכל שלושת הערוצים באותה שעה, השף כהן, והשף שגב והשף אהרוני (ורק על אהרוני אפשר להסתכל, כי הוא היחיד האינטליגנטי).
מה יש בעצם לנשים הפמיניסטיות, שפשטו על כל מיני דוכני עיתונים תל אביביים ובזזו או החרימו או משהו כזה כל מיני חוברות פורנוגרפיות? מה רע בפורנוגרפיה נשית, שקצת מזכירה לנו בימים העסוקים שלנו את חסדי הגוף הנשי הנפלא? מילא, אם זו הייתה פורנוגרפיה גברית, הייתי מבין. גם אני לא אוהב לראות גברים עירומים. אבל נשים?! מה יותר נפלא מזה?
"שולחן ערוך", שהתחבר במאה השש?עשרה והופיע עכשיו במהדורה חדשה בסדרת "עם הספר" (ידיעות ספרים) הוא אומנם ספר מרכזי בארון הספרים היהודי, שעדיין משמש חוגים חרדיים ודתיים נרחבים כמדריך קדוש לאורחות החיים הנכונים, אבל אדם חילוני או חופשי שיקרא בו היום יגלה ספר מצחיק להפליא, משהו שיכול לשמש בעיקר כמין קאלט שמסתלבטים עליו.
מדובר בספר המכיל אלפי הלכות והוראות חיים, הנוגעות לכל צעד בחיי האדם הדתי: איך לישון, איך לקום, איך להתפלל ומתי, איך לשכב עם האישה וכו' וכו'. המחשבה שמיליוני יהודים חיו או חיים גם היום על פי ספר ההלכות הטרחני בלי גבול הזה היא מדהימה.
וכדי להבין במה מדובר די לעיין ב"הלכות בית הכיסא", למשל , ובו י"ז סעיפים. בין השאר, אם לא ידעתם, חייבים לומר תפילה וברכה עם כניסתנו לבית השימוש שמתחילה במילים "התכבדו מכובדים", שנית , מחמת הצניעות, אסור להפשיט את הבגד לפני שמתיישבים על הכיסא, שלישית, אין לנגב ביד ימין; רביעית, "ייזהר שלא יאחוז באמה וישתין, אם לא מעטרה ולמטה מפני שמוציא שכבת זרע לבטלה" (לא בדיוק הבנתי, אבל אני מניח שיש כאן אזהרה מאחיזת איבר המין שמא נבוא לכלל אוננות. אז מה כן מותר? כנראה, רק לכוון באמצעות העטרה-כלומר קצה איבר המין - בלבד).
ואגב, אסור להשתהות: "המשהה נקביו עובר משום בל תשקצנו", וזו כבר אזהרה אנטי רפואית בעליל, כי הרגע הנכון להגיע לבית שימוש לעניות דעתי הוא כשאנחנו כבר ממש ממש צריכים. כל השאר גורר אימוץ מיותר, שאחריתו עצירות. ואם אנחנו כבר בעניינים האלה, הנה עוד הנחיה. מה קורה כשאנחנו תוקעים נאד בזמן תפילה: "היה עומד בתפילה ויצא ממנו רוח מלמטה, ממתין עד שיכלה הריח וחוזר ומתפלל". שמתם לב? פעם זה מוגדר כ"רוח" משום הכבוד לתפילה, ופעם זה מוגדר כ"ריח", שנבין על מה מדובר. הכול ברור.
והנה, בעניין אחר, כמה הנחיות בענייני תשמיש: ראשית, אסור להסתכל בערוות האישה: "אסור להסתכל באותו מקום, שכל המסתכל שם אין לו בושת פנים". וכל שכן "הנושק שם" (אז היו גם כאלה, אה? ), כי הוא עובר על "בל תשקצו את נפשותיכם". אני מה זה שיקצתי את נפשי בחיי. גם אסור שהאישה תהיה מתחת ואנחנו מעליה. וכדאי בכלל לעשות את התשמיש בקיצור נמרץ, ומביאים דוגמה ומופת מר' אליעזר שהיה עושה את המעשה "כמי שכפאו שד" ומקפיד שהאישה תמשיך לחגור את סינרה, ורק "מגלה טפח ומכסה טפחיים". לא נפלא?
תמי כץ לוריא היא לא משוררת ידועה. לכן הסיכוי שיכתבו עליה בעיתונים קרוב לאפס. היא סתם משוררת. ומשוררת נפלאה, שהמילים מכשפות אותה ("נעתרת למילים שיכישו אותי"). בספרה החדש, הרביעי, "שולפת את הגלגלים כדי לעקוף" (אבן חשן?), היא מתארת את מצב התודעה המשוררי: "מה שמתרוצץ/ לי בראש הוא אותו יהלום מטורף/ והמון ארנבים חוצים את התודעה במרוצה/ מוצאת את עצמי/ לחלוטין/ אוספת מילים כמו שפת עופות משונה".
הגעגוע הוא תמיד מיסטי, כדי להגיע ל"חוץ גוף" שלה (עם געגועים מתמידים לריקוד, כי מדובר ברקדנית לשעבר) ואל הדרגות הכי גדולות של ההארה: "לפעמים יש רעד העובר במהירות האור/ מובזק ישר לדם/ בשביל זה אני מתאמצת להגיע/ אל המקום בו הבועות מתפוצצות". ואני מאמין לה. כי המילים שלה עשויות מחומרים דליקים כל הזמן. ואינן מזייפות, סוג של ציוריות חסרת מנוח, מפתיעה תמיד: "יכולתי לבכות/ כשאלף צבים יצאו במחול הרעדות".
צִפּוֹר צִיְּצָה כִּמְשֻׁגַּעַת/ עַד אֶפֶס כֹּחָה/ וְאַחַר בָּכְתָה;/ אֲנִי שָׁקַעְתִּי בְּעָנָן שֶׁל נֹעַם,/ אֲנִי שָׁקַעְתִּי/ וַאֲנִי נְמוּגוֹתִי/ לֹא, כִּי אֶל הָאוֹקְיָנוֹס טֻבַּעְתִּי/ שָׁם אָהַב אוֹתִי אִישׁ/ לֹא הוֹתִיר לִי צִפֹּרֶן.
השורות המפורסמות מתוך "שאון המים" של דליה רביקוביץ , מתוך "חורף קשה" (דביר, 1964), יכולות להתפרש כתיאור אורגזם שמיימי במיוחד. רביקוביץ אמנם טענה שממש לא התכוונה לזה, אבל גם למשורר שכתב את השיר אין יתרון עלינו בפרשנות לשיר שלו.
נא להמתין לטעינת התגובות
