מיקי קם ומתאבק
בעוד קצת יותר משבוע יזכה מיקי רורק באוסקר על "המתאבק": סיפורה של דמות המזכירה מאוד את דמותו שלו, והמעוצבת באופן מתוחכם. חבל רק שאור נגוהות נוצרי כל כך בוקע מסצנות הסיום המגוחכות
המתאבק, מיקי רורק צילום: מתוך הסרט
רורק, שבעוד שבוע וקצת יקטוף את האוסקר הראשון שלו על הופעתו בסרט "המתאבק", סלל את דרכו אל הפסלון המוזהב באמצעות תוספת של 20 קילו בלבד, שמתפזרים ברוגע יחסי על פני מטען גופו הכבד.
רורק הוא "המתאבק" והמתאבק, גיבור סרט זה, אינו אלא תשקיף נאמן למדי לדמותו האמיתית של רורק. מתאבק זה, המכונה בעלילה "רנדי דה ראם", כלומר האיל הנוגח, מתואר כאחד שהיה כוכב הזירה אי שם בשנות ה-80, ואפילו ידע אז לילות של זוהר במדיסון סקוור גארדן היוקרתי של ניו יורק. כעת, כשהוא מתקרב לגיל הזהב, נאלץ הלוחם החבול להוסיף ולהקיז דמו במופעים עלובים המתחוללים במתנ"סים ובאולמות מעופשים במיוחד.
ואותם הדברים בנוגע למגלם הדמות-כוכב הסרטים רורק, שבמרוצת אותן שנות 80' מרוחקות הרביץ בזה אחר זה סדרה של תפקידים ראשיים ב"ראסטי ג'יימס", "שנת הדרקון", "תשעה וחצי שבועות של שכרון חושים", "לבו של אנג'ל", " עכבר בארים" ו"תפילה למת". כוכב קולנוע של ממש, עד שנמוג אל עבר השכחה. זאת, בשל אקט חריג במיוחד, שלא היה כדוגמתו בהוליווד.
בשנת 91', והוא אז כבן 40, פרש רורק מהופעה סדירה בסרטים על מנת להתמסר לקריירה של מתאגרף מקצועני במשקל קל?כבד, שבה התמיד במשך ארבע שנים שבהן הספיקו יריביו בזירה לפוצץ את פניו המוכרות, ובתוך כך לדלל סופית את חשבון הבנק של הכוכב לשעבר. כעת, כשבינו לבין האוסקר מפרידים אך ימים ספורים, אפשר להתרווח על כורסת הצופה ולתור אחר המכנה המשותף שבין חיי השחקן לבין אופי הדמות, שאותה הוא נדרש לגלם.
תסריט שטחי וסכמטי
רנדי דה ראם, שרעמת שיער בלונדית צבועה מתנוססת על ראשו, חי בשוליים של ניו ג'רזי. במגרש חניה, בקרון מגורים זעיר. לעתים, כשהוא אינו משלם בזמן את שכר הדירה הנמוך, מגרש אותו מנהל האתר מהקרוואן, והמתאבק המהולל, שתמונתו עיטרה פעם חדרי ילדים רבים, נאלץ להעביר את הלילה הקר ברביצה בחוץ, ליד הכלבים.
פרנסתו של הראם היא על המכות. הוא מרביץ, חוטף, בועט, נושך ומקיז דם. כמה שיותר דם, כך אוהדי ענף ההיאבקות החופשית משתוללים יותר. לא אחת משפר רנדי את זרמי הדם הניגרים מפניו. בעיקר בעזרת סכין גילוח נסתר, שבאמצעותו הוא פוצע עצמו במהלך הקרבות המפוברקים, ובכך מגביר את אהדת הצופים אליו, שיודעים להעריך בשר פגוע וחשוף.
נחמותיו של המתאבק מעטות הן, והבולטת היא הקרבה שהוא חש כלפי קאסידי, שאינה אלא חשפנית בבר המקומי. קאסידי, גם היא כבר לא צעירה, ממש כמו רנדי, חוצבת את הדולרים שלה ממכירת בשר גופה. מרשה לזכרים הורמונליים להציץ בקפליו, לגעת בו ברפרוף, ותמורת תוספת תשלום אפילו להשתפשף בו קלות. קאסידי, בגילומה של מריסה טומיי המיומנת, יודעת שגם היא וגם הוא באותו הביזנס של המסחר בבשר.
רנדי נושא עימו עוד צער של שתיקה. שתיקתה של סטפני בתו (בגילומה
של אייוון רייצ'ל ווד, הזכורה מ"מעבר ליקום"). הבת, סטודנטית לסבית, דוחה את ניסיונות החיזור של אביה, שנטש אותה בילדותה וכעת, בשיא עליבותו, מגשש מחדש אחר קרבתה. בעבור רנדי דה ראם סטפני היא זיכרון של עבר מפואר. הוא נטש אותה כדי להתמסר לקריירה הספורטיבית שלו. עתה, כשזו גוססת יחד עמו, כל שנותר לו הוא להעלות באוב את הימים ההם, שהיא, הנערה הנטושה, משמשת לו, שלא מרצונה, מעין חוליית קישור.
התסריט הסכמטי והשטחי של "המתאבק" נכתב על ידי רוברט סיגל הטירון. אך על הבימוי אחראי דארן ארונופסקי, שרכש לעצמו מעמד כמעט פולחני בשל סרטיו הקודמים "פיי", "רקוויאם לחלום" ו"המעיין", הלוקים בלא מעט יומרנות נטולת כיסוי.
בסרטו החדש, שלפני כמה חודשים עוטר באחד הפרסים הבכירים ביותר שעולם הפסטיבלים מסוגל להציע - פרס "אריה הזהב" של פסטיבל ונציה היוקרתי - מפתיע ארונופסקי בכך שהוא חומק מכל אותם הרהורים ותעלולים רוחניים ששימשו לו עד כה כטביעות אצבע אמנותיות, והולך על בימוי ישיר ובלתי מתחכם. ייתכן שארונופסקי השכיל לזהות את היתרון הגדול שהוא אחז בו בזמן צילומי הסרט-יכולתו של רורק להעביר הלאה את אנרגיות הייאוש של הדמות המובילה.
רורק מוכיח את עצמו ומתחמק מפאתטיות
זוהי העתקה שנונה של מרכז הכובד הדרמתי, שאליה מצטרפים גם החבורה הגברית הסובבת את רנדי דה ראם - מתאבקים מצולקים כמוהו - שאת חלקם מגלמים מתאבקים לשעבר, שמן הסתם חוו כבר פרק אחד או שניים בתחתית הסולם האנושי.
קל להיזכר במתאגרפים שאכלסו את הזירות הנשכחות בסרטים נפלאים כמו "פט סיטי" של ג'ון יוסטון או "המתאגרף" של רוברט וייז. הם היו שם מעין דוברים של נקודת השפל בעולם המערבי. כך גם הטיפוסים שגדשו את הבד בסרט ההיאבקות הנואש "החתיכות מקליפורניה", שחתם את הקריירה הקולנועית של רוברט אלדריץ' המנוח. על אף שהאווירה המעוצבת ב"המתאבק" אינה שונה בהרבה מהדוגמאות שפורטו כאן, הגישה היא הפוכה לגמרי. ועל כך יש להוקיר את רורק, שמהלך פה על חוט דק של פתטיות מחושבת ואינו מועד.
באחת הסצנות המרכזיות בסרט, מצליחים ארונופסקי ורורק להגדיר באופן חד ומכאיב בדידות אנושית מהי. סצנה זו מתרחשת בחדר הלבשה נטוש, לאחר אחד ממופעי המכות שבהם משתתף רנדי. הוא לבדו בחדר החשוף, נתקף כאב עז בחזהו, מקיא, מועד ומתבוסס בתוך נוזליו. רנדי דה ראם בעיצומה של התקפת לב, ואין איש לצדו.
בסרט מסחרי מן השורה, נניח באחד מפרקי ההמשך של סדרת "רוקי", סצנה טעונה זו הייתה מעוצבת ומעוטרת בברקים ורעמים מלודרמתיים. הגישה היובשנית, החפה מכל סנטימנטליות, שבה נוקט פה ארונופסקי, היא שמשרתת היטב את המגמה השליטה בסרט.
לכן, חבל כל כך שהעלילה זורמת אל סצנות הסיום המגוחכות שלה. בסצנות אלה נאבק רנדי, זמן מה לאחר התקף הלב שבו לקה, במתאבק שחור ומאיים שכינויו "האייתואללה". רנדי עטור בדגל האמריקני, יריבו עם דגל בגווני הירוק האסלאמי, ויאללה אל מחזה הייסורים הדתי, שבו אמורים היריבים הסמליים לייצג את המאבק בין הטוב והרע בעולמנו. על אף שבשום פנים ואופן אין לגלות את סופו של הסרט, ניתן בכל זאת להוסיף שאור נגוהות נוצרי בוקע בו מתוך הבד. אפשר היה בלי זה.
נא להמתין לטעינת התגובות
