במערב אין כל חדש
אלמוג בהר משיב לטיעוניו של אריק גלסנר בביקורתו על "אנא מן אל-יהוד", ומבקש להסב את תשומת הלב לאידיאולוגיה החבויה באבחנה של גלסנר בדבר "מצוקה מזרחית אותנטית"
אנא מן אל-יהוד, אלמוג בהר צילום: כריכת הספר
יש כאן כמעט את הנוסחא "כמה מחברי הטובים ביותר הם מזרחים", ויש כאן את ההיחלצות, בנוסח "לא תוכלו להאשים אותי שאני המבקר האשכנזי השונא כל יצירה של מזרחי, בכל זאת איני גרשון שקד, התקדמנו מאז, הנה שלוש היצירות המזרחיות שהן הדגם, שהן הטובות" (אגב, באופן מקרי גם שקד אהב שלוש יצירות מזרחיות, שהן הדגם הטוב שכל שאר היוצרים המזרחים כושלים להגיע אליו – והאינטרס המושתף לשקד וגלסנר לצמצם ספרות "שולית", של מזרחים, של נשים, לשניים שלושה דגמים הוא ברור).
ובכל זאת שני סופרים ושלוש יצירות זה הרי די מעט בכל הפרוזה הישראלית מזרחית ש"העיזה" לעסוק בזהות המזרחית, ורבים האילנות שצמחו גבוה אך כנראה אינם נראים מן הגובה שבו ניצב המבקר, כמו שמעון בלס בטרילוגיה התל-אביבית שלו, כמו אלברט סויסה ב"עקוד", כמו חיים סבתו ב"אמת מארץ תצמח", כמו רונית מטלון ב"זה עם הפנים אלינו", כמו סמי ברדוגו ב"ילדה שחורה".
ולמרות זאת, מרגשת עוצמתו הפסיכולוגית של המבקר היודעת להבחין בין "מצוקת זהות אותנטית" (של מזרחים עד שנת 1970), ומצוקה לא אותנטית (של מזרחים שנולדו מאז 1970). המבקר עצמו, אגב, נולד אחרי 1970, ולכן אולי לא זכה לראות שאבותיו בביקורת לא חשבו בזמן אמת ששמעון בלס, סמי מיכאל, ארז ביטון או אחרים מבטאים מצוקה אותנטית, או לא זכה לראות שהם חשבו שכל מה שהם עושים זה ביטוי מצוקה (אותנטית, אותנטית), אבל לא ספרות, לא אמנות.
מה זה להיות אותנטי
יש כאן כשל בשתי המילים שמרכיבות את הצירוף "מצוקה אותנטית": האם הדיבור הזה על "מצוקה" נובע מרומנטיקה בה ספרות נולדת רק מתוך מצוקה וכאב? או שזאת פשטנות ספציפית לגבי זהות מזרחית, שהמאפיין היחיד (ה"אותנטי") שלה הוא מצוקה, לא עושר תרבותי, לא חיים שלמים?
והאם גם עיסוק אותנטי בזהות יהודית יכול לנבוע רק מתוך מצוקה? ובזהות אשכנזית? ובזהות ערבית? ובזהות אירופית? המילה הזאת המשומשת עד לעייפה, "אותנטיות", שלא במקרה אוהבים להצמיד למזרחים, ולבני כפרים, ולערבים, ולשחורים, ולבני אסיה ואפריקה, וכו', אענה עליה בעזרת שירו של ארז ביטון "תקציר שיחה":
"מה זה להיות אותנטי, / לרוץ באמצע דיזנגוף ולצעוק ביהודית מרוקאית / "אנא מן אלמגרב אנא מן אלמגרב" / (אני מהרי האטלס אני מהרי האטלס). // מה זה להיות אותנטי, / לשבת ברוול בצבעונין (עגאל
וזרביה, מיני לבוש), / או להכריז בקול: אני לא קוראים לי זוהר אני זיש, אני זיש (שם מרוקאי). / וזה לא, וזה לא, / ובכל זאת טופחת שפה אחרת בפה עד פקוע חניכיים, / ובכל זאת תוקפים ריחות דחויים ואהובים / ואני נופל בין העגות / אובד בבליל הקולות" (מתוך "ספר הנענע").
ולסיום, על הכותרת המפתיעה של הביקורת, "המזרח הרחוק", ותודעת המבקר ההופכת את המזרח שלנו, שכאן, למזרח רחוק, רמזה כבר אמירה הס בשירה המופלא "סלימה": "עכשיו לא אלחש שמה סלימה בהסתייגות בשקט, / כאילו היתה מזרח רחוק. / עכשיו בינינו קרבת לבבות / זהות פנימית מרחישה / לבי ששמר ישראל / ישמור עכשיו על אמא / פנינו לא ימחקו מהווייתנו / שאיננו אבק שרעפים / מתאבכים בכל האורכים / וגם אז כשצנחו הדרכים / על שרטון הימים / גם אז קיסרית לי היתה" (מתוך "אין אישה ממש בישראל").
נא להמתין לטעינת התגובות
