כמה שווה אדם? על הספר "הומלס"
בספרו "הומלס" מבצע ירון אביטוב אקט הירואי, כשהוא מתייצב נגד מנגנוני ההחפצה רבי הכוח, אשר הופכים את האדם למוצר, לבעל ערך נקוב. נפתולי העלילות של הגיבור חסר הכול מוכיחים שאין כל טעם במאבק נגד הסמכות
מה שנשאר זה ההתרחשויות ה"קיומיות" עצמן. אמנם רק בפרק השני הורס דחפור את ביתו של הגיבור, אבל כבר במשפט הראשון של הפרק הראשון הוא נותר ללא דבר, הכל כבר מושכן. חד וחלק. כך כנראה נרמז שיש לנו כאן סופר שיודע מה הוא רוצה להגיד, מגיש את הנושא שלו בבהירות.
בהקדמה קצרה בדש הספר מצביע הסופר והעורך רן יגיל על ההקשר למצוקתו (הטרגית-קומית) של הגיבור של "הומלס": החפצה, מושג שמקורו במה שנקרא תרבות הנגד – תת-תרבות שהדיה בישראל מעטים ודלים, למרבה הצער, במציאות כמו גם בספרות.
בין השאר היא עוסקת בתהליכים תרבותיים-כלכליים רחבים, חוצי גבולות, ההופכים את האדם לחפץ. זאת באמצעות הגדרת היחסים בין הפרט לחברה/מדינה כעסקיים מעיקרם, וצמצום זהותו של האדם לצרכן, ובסופו של דבר – למוצר, כלומר לבעל ערך נקוב. כלומר, האתגר הרעיוני שעומד מאחורי "הומלס" הוא גדול למדי – ובעצם ההתייצבות מול אתגר זה מבצע אביטוב אקט הירואי משהו, שממנו כאמור משכילים להימנע מירב הסופרים הישראלים בהווה.
הגיבור של הומלס נבעט מביתו וכך גם מהחיים בכבודם ובעצמם. בלי בית, אבל עם הנעה סוריאליסטית פרועה למדי, הוא הופך כביכול לדמות מסרט מצויר. כי בלי מקום משלו הוא חדל להיות אדם. הוא הופך למשהו אחר, לא אנושי, כלומר בעל אנושיות גמישה להפליא.
משהו שבלית ברירה יכול לגור בקופסת נעליים או בתיבת דואר. גופו מתאים את עצמו לנסיבות. כל זאת במסגרת הדיון בשאלה כמה שווה אדם, כלומר מה ערכו הכלכלי, שאלה המועדת למשמעות אבסורדית כשהגיבור שבו מדובר הוא חסר כל. באינסוף הדגמות סוריאליסטיות מוקצנות שוטח אביטוב את אפסותו הכלכלית המוחלטת של גיבורו. לא רק לגור בחפיסת כדורים הוא יכול בעת הצורך, אלא גם לשמש כנורה חשמלית של מאה וואט או כתפוז או כדחליל.
עניין בולט לאורך הספר הוא הזהות בין הפנים השונים של מנגנוני הכוח. שוב ושוב מאחד מבטו של הגיבור את פניהם של "המלווה בריבית", "מנהל סניף הבנק", ה"בוס" וכל השאר. כולם כאחד מגלמים את הכוח המופעל על האדם, כל אדם, מעצם היותו חלק מחברה – כוח מוחשי במיוחד עבור מי שנמנה עם החלשים. זהו מבטו של מי שרואה את מנגנון הכוח מלמטה: אין הבדלים של ממש בין נציגי הסמכות כשהם מפעילים את כוחם נגדך.
והגיבור כאן בפירוש אינו מיכאל קולהאז. הוא לא יוצא לשום קרב. נקודת המוצא היא, שאין כל טעם במאבק נגד הסמכות; מעצם הגדרתה, היא תמיד חזקה ממך. לכן, מרגע שהופעל נגדו הכוח הגדול ממנו – מרגע שנוכח בו על בשרו – פורץ גרעין ההתאיינות של הגיבור. זהותו הקודמת נמחקת, למעט אי אילו זכרונות שעולים מדי פעם, ואתה
במקום אלה באה מעין הפנמה מזוכיסטית של "חוקי המשחק", אותו משחק שכעת רומס אותו, כשם שבעבר, לפני הנפילה, איפשר לו חיי רווחה נעימים ונוחים. הפנמה מזוכיסטית זו מהווה את תודעתו של הגיבור כולה. כך, מכל מקום, הוא מגיש את הדברים. הרומן מתחיל, נמשך ונגמר באותו אקורד מבחינת הדמות.
היא אינה משתנה, תודעתה קבועה, כשל מין עליזה בארץ הזוועות: כוננות ספיגה מתמדת, פליאה פסיבית וחסרת אונים (אבל לא חסרת הומור). להבדיל מהדמויות הססגוניות-מוזרות בהן נתקלת עליזה בארץ הפלאות, הדמויות הנקרות על דרכו של הגיבור כאן כולן מרושעות, יבשות ואטומות, מ"מנהל הבנק" ועד ה"מזכירה" או ה"מוכרת", כולם כאמור נציגי הרשות, שליחי ה"לא אישי" העיוור והדורסני.
על עברו של הגיבור לא ידוע הרבה, אלא רק שהיה פירסומאי מצליח למדי; יושב במשרדו המשגשג, ממציא סלוגנים להנאתו, ומתוגמל ביד רחבה. לכן מפתה לראות בצרות שניטחות על ראשו עונש מוצדק על עיסוקו זה.
מוצדק, מכיוון שהפרסום הוא בלי ספק אחד המיותרים מבין המקצועות השונים. ענף רועש, מזהם-תודעתי ואנטי-יצרני זה הוא מסוכניה העיקריים של התודעה הצרכנית כתודעה מרכזית, אם לא יחידה. תפקידו להשתמש בתסכול הקיומי הטבוע באדם ולהופכו, באמצעות מערך דימויים קלישאי, לתסכול צרכני קבוע. זהו גן העדן המפוקפק שממנו גורש גיבורו של "הומלס". אליו הוא גם שואף לחזור.
נא להמתין לטעינת התגובות
