שי גולדן בווליום גבוה מדי
שי גולדן חושף חומרים אוטוביוגרפיים קשים באופן שמהמם את הקורא אך כמעט לא מרגש אותו
רק בשבוע שעבר שידרה הטלוויזיה בהתמוגגות הודעה על הולדת בנו שקיבל קצין בצבא בעיצומה של הלחימה. בימים כתיקונם ניתן למצוא את הסנטימנטליות בכתבות דיוקן של אמנים המציעים את מרכולתם.
גם בהן הרגשנות שנגרמת לקורא הנחשף למדווי חייו של האמן מטשטשת את ההליך הקר שיש כאן: חשיפת מדווים תמורת תשומת לב ומכירות. ואולי אפל מכך: חשיפת מדווים כמס שמשלם זה שרוצה להתבלט, בבחינת ?אני מיוחד אבל סבלתי הרבה, אז אל תנטרו לי.
"הבן הטוב" הוא אוטוביוגרפיה?רומן שכתב שי גולדן, שאומץ יחד עם אחיו בגיל רך, והיא מתארת את הילדות והבגרות החריגה שהייתה לו בגין עובדה זאת, את יחסיו עם אחיו הביולוגי ועם הוריו המאמצים.
במובן מסוים הז'אנר הזה, כתיבה אוטוביוגרפית הנשענת על חשיפה סנסציונית של עובדה אפלה מרכזית בחייו של המתוודה, שיש לו כמה מקבילות בשנים האחרונות (ספריהם של חנוך דאום וליהיא לפיד, למשל), הולך צעד קדימה מבחינה שיווקית: במקום ללוות את המוצר התרבותי בכתבת מגזין חושפנית, הוא הופך את המוצר עצמו לכתבת המגזין הזו. אפשר להעביר קורס בלימודי תקשורת על הספר הזה ודומיו, אבל האם אפשר להעביר גם קורס בספרות?
שורת מאפיינים בסיסיים של הז'אנר בולמים את הקורא מלהתמסר לספר. הראשון הוא עוצמת הווליום הרגשי. הילדות המוקדמת בבית היתומים, השקר של ההורים המאמצים על היותם מאמצים, האח שנשבע לא לשכוח את האם הנעדרת, פתיחת תיק האימוץ בגיל 18 וכו' - כל זה הוא יותר מדי.
העוצמה המגפונית יוצרת חירשות רגשית אצל הקורא. הטקסט חורג לעיתים מהמתווה הסנסציוני הבסיסי ופונה לתבונה של הקורא באמצעות כמה מוטיבים פסיכולוגיים, בראש ובראשונה מוטיב השקר: הילד המאומץ ששיקרו לו, איבד את היכולת לבכר את האמת על השקר בחייו.
אבל למרות שיש כאן הבלחה של אמת גדולה: הסבך הנפשי של אדם שהוודאות הכי גדולה בחייו, הוריו, אינה ודאית עבורו, הפסיכולוגיה נחווית בדרך כלל כמוצנחת מלמעלה, כמו שתחושת הדחיסות נבנית באופן מכני, על ידי הוספת ו"ו החיבור למשפטים שאינם בהכרח משתלשלים אחד מרעהו.
המאפיין השני של הז'אנר, אמיתיותו המוצהרת, מגביר את החירשות הרגשית. באוטוביוגרפיה, היתרון
הברור שבמיידיות שביצירת הזדהות של הקורא, כי הדברים "באמת קרו", מלווה בצורך לנטרל את התחושה הלא נעימה של הקורא המודע, התחושה שפונים אל יצר המציצנות שלו, וחמור מכך: התחושה שמבקשים לנצל את האמפתיה שלו באופן אינסטרומנטלי.
האמיתיות המוצהרת יוצרת
האם ההסבר לכך הוא פשוט, מי שכותב אוטוביוגרפיה אינו מפתח מספיק את דמויותיו כי הוא סומך מדי על ההצהרה שהדברים אכן קרו, או מורכב יותר? אולי על מנת להפיח חיים בברואיו צריך הבורא הספרותי לצמצם עצמו ולא להטיל צל על בריאתו? אני מודה שלא מחוור לי עד תום המנגנון שיוצר את האירוניה הזו.
גולדן יודע לכתוב. לפרקים הספר הרהוט והזועם הזה מתעורר לחיים ומעורר רגש משמעותי. לפרקים מנצנצת כאן טרגדיה אנושית רבת עוצמה: סיפורה של השתלה אנושית כפולה, השתלה מוצלחת לכאורה ופחות מוצלחת, דחויה, לכאורה. במיוחד מתחיה הספר כשהאח, שמתואר בלבטיו ובמאבקיו, הופך בעצם לדמות ספרותית.
או כשגולדן חושף את הצדדים הפחות מובנים מאליהם של סוגיית האימוץ: הקשר האמיץ עם ההורים המאמצים דווקא ברגע שלבן המאומץ נולד בן ביולוגי. אבל כשאתה רוצה להפיק חשמל מאנרגיה גרעינית אתה צריך להיזהר מאוד מהכוח האדיר שיש לך ביד. יש יחס ישר בין עוצמת החומרים לצורך לטפל בהם בעדינות. כאן היחס הזה לא נשמר.
שי גולדן, הבן הטוב, הוצאת זמורה ביתן, 348 עמודים
נא להמתין לטעינת התגובות
