הנאצים בהוליווד הופכים גיבורים
מבול סרטי מלחמת העולם השנייה ששוטף את אמריקה מגלה כי הוליווד אימצה נקודת מבט חדשה ומטרידה על השואה. פתאום החלוקה בין טוב לרע מתערערת והנאצים, שהופכים לגיבורי הסרטים, מוצגים שם כעדינים ואפילו כקורבנות. חלק מהעיתונים והמבקרים מיישרים גם הם קו ואפילו מציעים מדריך לצופים המבולבלים תחת הכותרת "איך אתם אוהבים את הנאצי שלכם ?"
ריבוי דרמות היסטוריות בקולנוע בעונה זו אינו מקרי. במשך שנים רבות נוהגים אולפני הקולנוע הגדולים להפיץ את הסרטים החזקים, סוחטי הדמעות ומלאי הכוכבים בתזמון המתאים לזכייה באוסקר, שייערך השנה ב-22 בפברואר.
ברוח זו מוצגים זה כמה שבועות הסרטים "הילד בפיג'מת הפסים", המביא את התרחשויות השואה מנקודת מבטו של בנו בן השמונה של מפקד מחנה ריכוז המתיידד עם ילד יהודי מאחורי גדר תיל, ו"נער קריאה", בו מגלמת קייט וינסלט שומרת במחנה ריכוז, העומדת למשפט על פשעי מלחמה שנים לאחר מכן.
כמו כן, במהלך סוף השבוע של חג המולד יצא הסרט המדובר ביותר של טום קרוז, "ולקירי" (Valkyrie), סיפורו של קצין האס-אס קלאוס פון שטאופנברג, אשר בשלהי המלחמה, ביולי 1944, ניסה להוציא לפועל מזי?מה לרצוח את היטלר.
בשבועות הקרובים גם עומד לעלות הסרט "Defiance" (התנגדות), סיפורם של האחים ביילסקי, שלחמו כפרטיזנים ביערות בלארוס והצילו 1,200 יהודים. עוד יוצא השבוע הסרט "Good", שבו מגלם ויגו מורטנסן את הגיבור הראשי, איש אקדמיה המגויס לאס?אס כדי לכתוב עבורם מחקר מדעי בנוגע להמתות חסד, ומעדיף להתעלם ממצפונו ומחברו היהודי כדי להיות חלק ממנגנון הכוח הנאצי.
הסרט החותם את הרשימה הוא "אדם בן כלב", או בשמו האמריקאי "Adam Resurrected" (אדם קם לתחייה), המבוסס על ספרו של יורם קניוק, ועלילתו מתמקדת בניצול השואה המאושפז בבית חולים פסיכיאטרי בישראל. בסרט, בבימויו של פול שריידר, משחקים ג'ף גולדבלום וויליאם דפו בתפקידים הראשיים וגם שורה מכובדת של שחקנים ישראלים: אילת זורר, מוני מושונוב, חנה לסלו, עידן אלתרמן ודרור קרן.
הצפת נושא השואה לפתע גרמה מבוכה בקרב מבקרי הקולנוע בארצות הברית. בפעם הראשונה נדמה שהנושא הרגיש והמורכב הזה מקבל התייחסות שונה מבעבר. לא עוד חלוקה נורמטיבית של הסיפורים והדמויות בסרטים לשחור-לבן, רעים-טובים, נאצים-קורבנות יהודים, אלא הצגה מזווית אחרת של הסיפורים.
נדמה שיד נעלמה גרמה ליוצרים לחשוב על הנושא מחדש: אולי הגזימו הקולנוענים בעבר ביחסם לנאצים? אולי לא כל הנאצים היו רעים? אולי אפשר להיות גם אדם אכזר, מפקד מחנה ריכוז וגם אבא טוב לילד עדין? אולי היו גם נאצים שרצו להרוג את היטלר?
חלק ממבקרי הקולנוע בארצות הברית התרשמו מן המגמה החדשה. "הסרטים 'ואלקירי' ו'נער קריאה' הם חשובים כי הם רוצים שאנחנו נראה שלא רק היהודים היו הקורבנות של השואה, אלא גרמניה כולה ושנראה את הנאציזם כתוצר של בורות סבירה יותר מאשר רוע שאין לו הסבר", כתב מבקר הקולנוע של אחד מעיתוני סיאטל בביקורת המהללת את הסרטים ובעיקר את משחקה של קייט וינסלט. "זוהי מגמה שלא יכולה הייתה לבוא לידי ביטוי לפני עשור ויש מי שיראו את הסרטים הללו כטיוח רגשות האשם של הגרמנים".
הגדיל לעשות ה"ניו יורק מגזין". במדור ביקורת הקולנוע חשבו שהצפת סרטי הנאצים זה עניין משעשע. "איזה מסרטי השואה-רודפי-האוסקר של סוף השנה מתאים לך לראות?", קבעה כותרת מעל לתרשים זרימה פשטני.
"איך אתם אוהבים את הנאצים שלכם? האם כג'ינג'ית חמה, מישהי שרוצים לזיין?", אם התשובה חיובית,
אך מלבד היחס התמוה של מגזין אחד, נדמה שהתכנים של הסרטים עשויים להטריד. ב"ולקירי" כאמור מגלם טום קרוז את קלאוס פון שטאופנברג, קצין נאצי בכיר, הרוצה בהפלתו של הפיהרר לא מתוך דאגה לקורבנות השואה חלילה, אלא מחשש לשלומה של האומה הארית.
אך הטיפול בסרט במניעים לתוכנית החיסול הוא רדוד, וממילא, מי רוצה שעיסוק צדדי בהיבטים חסרי ההומק ניות של השואה, מיליוני היהודים שנרצחו, יפריע לעלילה מרתקת שבמרכזה קצין יפה תואר, שנראה כמו הטייס האמריקאי מסרט החלומות ההוא?
קרוז בתפקיד הקצין הגרמני הוא דווקא דובר אנגלית רהוטה במבטא אמריקאי נהדר. וזה עוד צעד אחד בדרך להק לבנתו של הנאצי בסרטים." אני מוטרד מכך ש'ולקירי' מייצג מגמה חדשה בקולנוע: התנצלות נאצית", כתב מבקר הקולנוע של אתר רשת פוקס ניוז, רוג'ר פרידמן, "אין אפילו פעם אחת במהלך הסרט שמישהו מה'גיבורים' הללו מדבר על מה שמתרחש סביבם. אף אחד מהם לא מזדעזע מכך שהיטלר הורג מיליונים של אנשים באופן שיטתי", הוא כותב.
קייט וינסלט זוכה לשבחים על משחקה ב"ק נער קריאה" ואולי אף במועמדות לאוסקר, אך לא בטוח שמדובר בסרט שואה, כי אם ברומן רומנטי, שברקע שלו סוהרת ששירתה במחנה השמדה. שנים אחרי המלחמה היא מתאהבת בנער צעיר, הרומן בין השניים מתפוגג, עד שבחלוף שנים נוספות הנער שגדל והופך להיות סטודנט למשפטים מגיע לצפות באהובתו לשעבר עומדת למשפט על פשעי מלחמה ומקווה לרחמים ולהזדהות.
וינסלט חושפת שטחים מרובים של עור גופה במהק לך הסרט, עוד אלמנט המנעים את הצפייה על הציבור. מבקר הסרטים של "הניו יורק טיימס", מנהולה דארגיס, ביקר את הטיפול ההיסטורי בסרט: "הסרט אינו על השואה וגם לא על גרמנים המתמודדים עם מורשת השואה. זהו סרט שמנסה לגרום לקהל להרגיש טוב עם עצמו בנוגע לקטסטרופה היסטורית ההופכת דהויה עם כל פרסום קטע היסטורי באופן מעודן".
הסרט "Good", מבוסס על מחזה בריטי ותיק, שבו פרופסור האדלר, המגדיר את עצמו אדם טוב, נגרר אט אט אחרי האידיאולוגיה הנאצית ואף תורם לה מכישרונו. לבקשת ראשי המפלגה הנאצית הוא מפתח במאמר כתוב את רעיון המתת החסד, ואחרי שהוא זוכה ליהנות ממנעמי הקרבה לשלטון, הוא זונח גם את חברו היהודי מן האקדמיה וגם את טוב לבו ומוסריותו. הדילמה המוסרית של הסרט נוגעת בדיוק בגל סרטי השואה החדש - כיצד אדם שהוא טוב ביסודו הופך להיות חלק ממנגנון ההשמדה הנאצי.
"Defiance" עוד לא יצא לאקרנים, אך מבקרי קולנוע שראו את הסרט כינו אותו "רמבו של היהודים". העובדה שדניאל קרייג, שמוכר כג'יימס בונד, הוא השחקן הראשי בסרט מלא סצנות אלימות ודם מיקמה את השואה כאילו הייתה איזה קרב מפורסם. הסרט מבוסס על תחקיר על חייהם האמיתיים של האחים ביילסקי: טוביה, זוס, עשהאל ואהרון, אך בסופו של דבר מטרתו היא בידור קולנועי.
דווקא הסרט "הילד בפיג'מת הפסים", שבו ניבטת הזוועה מבעד לעיניו תמימות של ילד, מצליח לשמר את החלוקה לרעים ולטובים כשאחד הגיבורים הראשיים בסרט מקבל את העונש הנורא מכל, אובדן אדם אהוב, כתוצאה ממעשי ההשמדה שלו.
הסרט הוא בעל איכות של סרטי שואה שגורמים לצופה לבכות ולצחוק. ברונו, הילד כוכב הסרט, שואל את אחותו הגדולה, "אבל אבא שלנו הוא אדם טוב, נכון?", והיא מבטיחה לו שאביהם, מפקד מחנה השמדה נאצי, הוא אדם נהדר.
בקטע אחר בסרט מקנא ברונו בחבר החדש שלו, הילד היהודי הרעב והמסכן המופרד ממנו בגדר תיל. "מה זה המספרים האלה? ", הוא שואל ומצביע על המספר הסידורי של פיג'מת הפסים של הילד היהודי. "אתם משחקים שמה משחקים ואני תקוע פה לבדי", הוא משיב בקנאה. בסוף הסרט, דווקא החברות הטובה - חוצת הגזעים והדתות - היא שמובילה לסוף טרגי.
נא להמתין לטעינת התגובות
