מדף הספרים של יוחנן קרסל
המוזיקאי יוחנן קרסל בוחר את עשרת הספרים שהשפיעו על עולמו הפנימי ועיצבו אותו. מהטלטלה שגרם לו א.ב יהושע בגיל 17 דרך הספר שתמיד מזכיר לו את אבא ועד סיפור המסע של אפלפלד. "אני קורא פשוט", הוא מצהיר
כל הסיפורים - א.ב. יהושע
הסופר הישראלי הנערץ עלי ביותר. מקבץ הסיפורים הקצרים הזה שלו, שאליו נחשפתי לראשונה בגיל 17, טלטל את עולמי, פשוטו כמשמעו. הכתיבה הסוריאליסטית של יהושע מטלטלת את הקורא ללא רחם בלי הרף בין מציאות והזיה ומשלבת כמעט בכל פיסקה כל כך הרבה סמלים הנוגעים ל"צופן הגנטי" של הזהות הישראלית, ומשלבת אותם בלבטים האישיים, ה"פרטיים".
אני חושב שכל אדם שגדל בארץ הזאת ועבר את "מכבש הערכים" הישראלי המוכר - ימצא משהו מעצמו בתוך הספר הזה. הסיפורים הידועים יותר מהקובץ הזה 'חתונתה של גליה' ו'שלושה ימים וילד' (העוסקים בסערות רגשות על רקע אהבות נכזבות) הם דוגמה טובה, אבל גם 'תרדמת היום' - אותו סיפור הזייתי קיומי על פועל פשוט שמגיע לעבודת בניין ביום גשם סוחף וכל מה שהוא רוצה זה רק לחזור ולישון.
גם 'המפקד האחרון', שנכנס ללא רחם במיתוסי הפיקוד הצבאיים וביחסי סמכויות בכלל, והכי מכולם- "גאות הים", ששם את המראה הכי מדוייקת שאני מכיר בפניה של ה"אמונה". הספר הזה הגדיר לי כל כך הרבה ערכים בעולם המוסרי שלי, כמעט מעין תנ"ך פרטי משל עצמי.
מר מאני - א.ב. יהושע
שוב א.ב. יהושע... שנים רבות לאחר אותו קובץ סיפורים ראשון, ולאחר שיאים נוספים כמו 'המאהב' ו-'גירושים מאוחרים'. 'מר מאני' הוא בעיני בעיקר מצג מדהים של וירטואוזיות ספרותית ומקוריות מדהימה, בצורה בה הוא מתייחס למושג הזמן (שהולך מההווה חזרה לעבר), הדורות וגם- מושג המשפחה.
הדיאלוגים המרכיבים כל אחד מחלקי הספר הם וירטואוזיים בפני עצמם, בצורה בה מצליח יהושע להכניס את עצמו כמעין מדיום לתוך נפשן של דמויותיו ובעיקר לסגנון הדיבור שלהן. אין לי יותר מדי מה לומר על א.ב. יהושע מלבד זה שהוא מקור השראה בלתי נדלה לכל יצירה באשר היא ולאו דווקא סיפורת.
בית האלוהים - סמואל שם
ה'מלכוד 22' של עולם הרפואה. כפיזיותרפיסט במקצועי, נחשפתי לספר הזה זמן קצר לאחר שסיימתי את התואר והתחלתי לעבוד. הספר מתאר את חוויותיו של סטודנט לרפואה המגיע לתקופת סטאז' בבית חולים אמריקאי ואת כל המסע, הנפשי בין היתר, שהוא עובר בדרך. ספר מטלטל, מרתק, מצחיק עד דמעות לעיתים, שנון וציני, על גבול החתרני. אי אפשר להוריד אותו מהידיים.
לדעתי כל אדם העוסק במקצוע כלשהו בתחום הרפואי, טיפולי, או סיעודי- חייב לקרוא את 'בית האלוהים'. ספר שמסדר הרבה דברים בראש הנוגעים לחמלה ואנושיות בסיסית, יחסיות וסופיות החיים, וגם המגבלות של עולם הרפואה.
החייל האמיץ שווייק - ירוסלב האשק
מכל הז'אנר הספרותי המסוים שנקרא לו "ספרות אנטי מלחמתית", 'החייל האמיץ שווייק' דיבר אלי הכי מכולם. את 'מילכוד 22' למשל ניסיתי כמה וכמה פעמים לקרוא ואף פעם לא הצלחתי לסיים. הלכתי לאיבוד בתוך הררי הציניות המטורפת ואינספור הדמויות המתחלפות. גם האשק ציני בדרכו שלו, אבל מצד שני מצליח להעביר הרבה יותר אנושיות כובשת בדמויות שלו, בעיקר שווייק- ש"מודה בהכנעה שהוא אידיוט..." ספר מקסים, ובעיקר מצחיק.
האמן ומרגריטה - מיכאיל בולגקוב
או... יצא לי לקרוא כבר הררים של מאמרים וביקורות ופרשנויות המנתחות את הספר הזה ומשמעויותיו ורבדיו, ולא אתחיל עכשיו להתפלפל על זה כי באמת שקצרה היריעה.
עצם הז'אנר הזה של הפנטזיה, עם הדמויות ההזויות כולל השטן בכבודו ובעצמו, המצבים הקומיים המצחיקים עד דמעות, העלילה ההיסטורית
אל תיגע בזמיר - הארפר לי
מז'אנר הספרים ה"מעצבים". אני קראתי בפעם הראשונה את 'אל תיגע בזמיר' בגיל 13, ועד היום אני מודה על כך למי שזה לא יהיה. יש בו משהו שכל כך מעצב אישיות בכל מה שנוגע להבחנה בין טוב ורע, צדק אנושי ובסיסי, ואנושיות בכלל. ספר כל כך טהור, אין לי מילה אחרת להגדיר את זה.
הטוהר הזה, של העולם כפי שנראה מנקודת מבטה של ילדה כבת 6-7 שנחשפת לצדדים האפלים של החיים, כמו רוע אנושי, גזענות ואפליה. ספר חינוכי, אבל במובן הכי טוב של המילה. אה, והדמות האהובה עלי מכולן- אטיקוס, האבא... שתמיד הזכיר לי את אבא שלי.
רביעיית רוזנדורף - נתן שחם
ספר שדיבר בעיקר אל המוזיקאי שבי. סיפור קטן, המתרחש בתל אביב בשנות השלושים (תקופת המנדט ריתקה אותי מאז ומתמיד עד גבול האובססיה...), המתאר בצורה אנושית וצנועה את מאבקה של רביעיית נגנים קאמרית להתקיים, על רקע המאורעות הסוערים שמסביב, המאבקים הפנימיים בין הנגנים עצמן ברביעיה (שלושה גברים ואישה), המצבים האנושיים, כולל מתחים מיניים, קנאות, מלחמות אגו וכו'. כמעט כמו בכל להקת רוק ממוצעת... פשוט ספר יפה. לא צריך יותר מזה לפעמים.
כמעיין המתגבר - איין ראנד
עוד ספר שגרם לי לחזור ולקרוא אותו כמה פעמים בתקופות שונות של חיי. גם בו יש את המשהו הזה שמטלטל את העולם הפנימי וגורם לך לחשוב מחדש על דברים שאתה מאמין בהם או לא. בפעם הראשונה שקראתי אותו, והייתי קצת יותר צעיר ומושפע (...) נסחפתי אחר הרעיון הכללי והאידאולוגיה הנון-קונפורמיסטית שלו. מוטיב האי-הליכה עם הזרם. קדושת האינדיבידואליזם. המקוריות בכל מחיר.
אחר כך, בתקופות מאוחרות יותר כשחזרתי וקראתי אותו, כבר הייתה לי איזושהי ביקורת. משהו בגישה של הסופרת ובעיקר ביחס שלה עצמה כלפי הדמויות בסיפור (בעיקר דמותו של פיטר קיטינג, שאיתה הזדהיתי תמיד הכי הרבה) היה נראה בעיניי מתנשא בצורה כמעט בלתי נסבלת (גם זה סוג של חוויה "מעצבת" בקריאה).
ראנד כתב ספר שבאיזשהו מקום מאלץ אותך לגבש דעה ולתפוס צד. אותי זה בעיקר לימד שחשוב להיות מקורי, חשוב ללכת עם האמת שלך, אבל- לפעמים צריך גם לדעת מתי לשחרר קצת. מתי להיות גם קצת אנושי, להראות סימני חולשה ורחמנא ליצלן- לנהוג כאחד האדם...
עוד סופר שאני אוהב מאוד. קודם כל התקופה ההיסטורית שהוא עוסק בה בחלק גדול מיצירתו, תקופת המלחמה הקרה, מדינות הגוש המזרחי באירופה וכו' היא עוד תקופה היסטורית שמאוד מרתקת אותי. מעבר לזה- משהו בגישה הסיפורית הבסיסית של קונדרה, גישה מאוד "חסכונית", קומפקטית, ולא שגרתית.
הדרך שבה הוא מספר את הסיפור אבל כל הזמן עוצר כדי להסביר איך הוא עצמו מרגיש כלפי הדמויות שלו ומעשיהן, מקסימה בעיני. חוסר השגרתיות הזו של קונדרה באה לידי ביטוי בדברים נוספים כמו השקפותיו ודעותיו בנושאים שונים, החל מפוליטיקה עולמית ועד ליחסי גברים ונשים, מין, וכו'.
איש מאוד מיוחד, הקונדרה הזה...
מסילת ברזל - אהרון אפלפלד
מעין סיפור מסע, ז'אנר שאני מאוד אוהב ומחבר אליו באופן כללי. מסע חיצוני וגם פנימי ונפשי של אדם מבוגר, ניצול שואה (כמו רבים מספריו של אפלפלד שעוסקים בנושא), ששנים רבות לאחר תום השואה הוא נוסע לבדו ברכבת באיזורים נידחים ברחבי אירופה במין מעגליות משונה של זמנים ומקומות, ושם לו כמטרה אחת- להגיע בסופו של דבר לקצין הנאצי שהרג את הוריו- ולהרוג אותו. ספר מצמרר, מרתק, אבל עם זאת צנוע ולא מתיימר, שנכנס לי ללב ולא יצא מאז.
נא להמתין לטעינת התגובות
