הקילרז הורגים ברכות
קשה שלא לאהוב את הקילרז למרות שהם התחילו עם לוק מלוקק וסאונד בריטי משומש. דנה קסלר מתפנקת על האלבום החדש וכבר מחכה לבא אחריו
הקילרז - עטיפת האלבום צילום: יח''צ
אחרי אלבום בכורה בהשפעת פופ בריטי בגוני ניו-ווייב, סינתפופ ובריטפופ, חזרו הקילרז כעבור שנתיים עם אלבומם השני, "Sam's Town". את לוק הדנדי המיופייף הם המירו בלוק מערב פרוע עלק-קשוח, וקונספטואלית האלבום ניסה להביא לעולם את הקילרז בגרסת האמריקנה.
בהיותם מלאס וגאס, המבט שלהם על המיתוסים הרומנטיים של אמריקה היה חיצוני ממש כמו זה של יו2- האירים ב"Tree The Joshua" (ברנדון פלאוורס בכובע קאובוי נראה לא פחות מטופש מבונו). אבל איכשהו, העובדה שהם מלאס וגאס תמיד הצילה אותם והעמידה את החקיינות ואת חוסר האותנטיות שלהם בקונטקסט מתקבל על הדעת.
מבחינה מוזיקלית, האלבום השני היה המשך של הראשון - רק יותר אפל, עם יותר פאתוס, הירואיות וגיטרות. ומה שהכי חשוב - האלבום השני הוליד את אחד משירי הפופ המושלמים של העשור: "When You Were Young".
באלבומם השלישי, "Day & Age", נפרדו הקילרז מהשפעתו של ברוס ספרינגסטין, ששלטה באלבום הקודם, לטובת חזרה לסינת-רוק האייטיזי של האלבום הראשון. כדי לעשות את זה כמו שצריך הם שכרו את המפיק הכי טוב בביזנס: אלוהי האלקטרו-פופ, סטיוארט פרייס (אם זה מספיק למדונה, זה משובח לקילרז).
מיליון דולר בקזינו
כמו תמיד, אלבום של הקילרז נשמע כמו מיליון דולר, אם להיצמד לביטוי הארכאי (בפועל הוא נשמע כמו הרבה יותר). פרייס רקח לאלבום החדש של הקילרז סאונד אייטיז גלאמי ונוצץ, שבולט בייחוד בשיר הפותח את האלבום "Losing Touch" וב"Joy Ride", שבו נכנסים הקילרז לטריטוריה של Fאנק אייטיזי לבן ונהנתני.
הקילרז - Human
כרגיל, כל שיר של הקילרז יותר בומבסטי, דרמטי ואפקטיבי מקודמו, וכל שטות שפלאוורס אומר נשמעת כמו דברי אלוהים חיים. והבנאדם מדבר הרבה שטויות - למעשה, 90 אחוז מהטקסטים של פלאוורס בנויים מסיסמאות אסתטיות וחסרות כל פשר ומדימויים רומנטיים ריקים.
אבל זה ממש לא משנה, כי ברגע שהפזמון ממריא אל על, הלב שלך ממריא
איתו. את "Losing Touch" אפשר לשמוע יום שלם בריפיט בלי להפסיק להתרגש. השיר הזה, אגב, מוצלח בהרבה מהסינגל המוביל של האלבום, "Human", שהוא אמנם יעיל מאוד - כמו כל הסינגלים של הקילרז - אך ערסי מדי. אני לא ממש מבינה למה הסינגל השני ששוחרר מהאלבום הוא - "Spaceman" שיר חמוד בפני עצמו - ולא "Losing Touch" אבל ניחא.
ב- "The World We Live In" השיר שבו הטאץ' האישי של סטיוארט פרייס הכי מורגש - פלאוורס מתחיל ליילל כמו רוברט סמית. אבל זאת רק הכנה לשיר הסוגר את האלבום, ,"Goodnight Travel Well" שבו הקילרז הופכים לקיור. ואם זה רמז לטרנספורמציה שהקילרז מתכננים לאלבום הבא, אנחנו לא יכולים לחכות.
הקילרז, Day and age
הליקון, 2008
נא להמתין לטעינת התגובות
