הזירה הלשונית: קווים לדמותה של הפדיחה
כישלון הפריימריז במפלגת העבודה מעלה לדיון סוגיות לשוניות מהותיות: מהו מקור המילה פדיחה, במה מתייחדת הפדיחה על הפשלה ומהן חלופותיהן העבריות. וגם: על ההבדל בין הדיוט לאידיוט ועל בורותם של כותבי השלטים העירוניים
הסבר: "פשלה" היא כישלון. "פדיחה" היא כישלון המתרחש לעין כל, כישלון בשידור חי. פשלה אפשר לטייח בחוג המשפה או החברים. פדיחה היא כתם שלא יורד בכביסה. בעניין מפלגת העבודה, התשובה ברורה. מדובר בפדיחה, פדיחת-על.
מקור שתי המילים בערבית. על פי מילון הערבית המדוברת של יוחנן אליחי פד'יחה (ד' נחצית) היא שערורייה, אך בין הערבים הוראתה קיצונית יותר: תועבה וחרפה. אליחי מביא מערבית את הפעלים פישל ופשל. מ"פשלה" נולד בסלנג העברי גם שם העצם פשלונר, שדבק בעבר באודגדונרים במלחמות, והפעם בחבר איתן כבל. בערבית יש גם פעלים בשורש פד"ח, אך הפועל העברי התפדח חדש יחסית.
בעיתונות המהוגנת בלשונה ובמפלגת העבודה העדיפו לדבר על "תקלה" ואפילו על "כֶשֶל". תקלה היא מילה נוחה למשתמש, שכן פירושה הלא רשמי הוא כישלון שאיש אינו אחראי עליו, צירוף מקרים שלא היתה עליו שליטה, גם בצורה המורחבת "תקלה טכנית" שהעיא האליבי הסדרתי של ערוצי רדיו וטלוויזיה, או "תקלה מבצעית", שפירושה: לא יוסקו מסקנות, התקלה הבאה הדרך.
"כשל" היא מילה חדשה יחסית, על משקל "קצר" ו"נתק", והיא מוצלחת עוד יותר מתקלה: לא רק שאיש אינו אחראי, אלא הדיון בנושא הוא אקדמי. גם כאן יש משפחה חביבה: כשל מערכתי (כולם אשמים, כלומר, איש אינו אשם), כשל מבצעי, כשל מודיעיני וכשל נקודתי.
בימים אלה יצא לאור בהוצאת מגנס ספר עב כרס בשם "אוצר הציטטות". יוצר הספר ועורכו הוא איתן בן נתן. הספר הוא אכן אוצר. הוא מכיל 12,000 אמרות מחוכמת בני האדם בתרבויות שונות, מטופל בקפידה ומכיל הערות משלימות חשובות, ונעזר בגלריית יועצים ומתרגמים מן השורה הראשונה. חלק מהציטטות הוא של יוצרים אלמונים, ולעיתים של אנשים המגלים באמצעות הציטוט את טיפשותם או גסותם.
מקבץ הטעימות להלן אינו בשום פנים מדגם מייצג:
"אופטימיסטים ופסימיסטים נבדלים זה מזה רק בתאריך של סוף העולם" (סטניסלב לץ).
"באירופה יש לאנשים אוכל טוב; באנגליה יש להם נימוסי שולחן" (ג'ורג' מיקש).
"איך יודעים אם איש או אשה הם נשואים? אם שניהם צועקים על אותו ילד" (דרק, בן שמונה).
"נניח שאתה אידיוט. ונניח שאתה חבר קונגרס. אבל אני חוזר על עצמי" (מרק טוויין).
"אני
"אני לא רוצה נאמנות. אני רוצה נאמנות. אני רוצה שהוא ינשק לי את התחת בצהרי היום בחלון הראווה של מייסי'ס ושהוא יגיד לי שזה מריח כמו ורדים. אני רוצה את הזרג שלו בכיס שלי" (נשיא ארה"ב לינדון ג'ונסון מפרט את התכונות הנדרשות מן העוזר שלו).
בעקבות הדיון על מעמדו של החמור ביהדות (הזירה הלשונית 25.11) מוסיף שרון כהן: "כמו שכל אבר ואבר שבגוף האדם יש לו כמה תפקידים, כגון האף להריח, או לחלופין מנקז את הצואה החותם, כך בבעלי החיים, יש כמה בחינות שהם מגלמים.
כשאמר יעקב בברכתו 'יששכר חמור גרם', דימהו לבחינה החיובית של החמור, שכוחו גדול במשא. אולם יש עוד פן בחמור. המהר"ל כותב שהחמור קרוב ביותר לחומר, וכל מי שקרוב לחומר דומה לחמור. הדבר שקרוב ביותר לחומר ולחומריות האדם זה גילוי עריות. לכן האנס הראשון בהיסטוריה נקרא שכם בן חמור".
מנחם קוזלובסקי מבקש להוסיף למגוון ביטויי החמורים את "חמור קופץ בראש". מדובר בגלגול של ביטוי תלמודי. במסכת מגילה נכתב על בנו של המן: "ולמה נקרא שמו ממוכן - שמוכן לפורענות. אמר רב כהנא: מכאן שההדיוט קופץ בראש" (ת"ב מגילה יב ב).
הדיוט בתלמוד אינו טיפש אלא אדם פשוט, חסר השכלה. "הדיוט" היא הצורה התלמודית למילה היוונית אידיוט, שפירושה גם שם אדם פשוט. אידיוט קיבל באנגלית את משמעות המילה טיפש במאה ה-13, ומכאן היתה סלולה הדרך מן האידיוט לחמור. בפסיכולוגיה אידיוט הוא מי שמנת המשכל שלו נמוכה מ-25.
פרשת "ויצא" מביאה מדרשי שמות רבים, במקרה זה על שמות בני ישראל. ראובן נקרא כך על ידי לאה "כי ראה ה' בעוניי". שמעון, "כי שמע כי שנואה אנוכי". לוי כי "הפעם יילווה אישי אלי", יהודה "כי הפעם אודה את ה'" וכך הלאה. גם שמות בניה של רחל אמנו מלווים פרשנות הקשור בסדר היום האישי של רחל.
כאשר הורים מעניקים שמות לצאצאיהם הם רוצים לומר משהו על עצמם. השמות שניתנו לילדים בארץ ישראל המתחדשת אינם יוצאים מן הכלל הזה. ספר נשכח בשם "באוהלי שם" של דב רוזן משנת 1982, אספן שמות ופירושיהם, מביא מגוון סיפורים על בחירת שמות לילדים ישראלים.
להלן מבחר:
בתו של מייסד אחוזת בית עקיבא אריה וייס נקראה אחוזָבֶּת. במלאת עשרים שנה לעיר קרא חיים פסמניק לבתו תל אביבה, לא לפני שקיבל את רשותו של מאיר דיזנגוף. ראש עיריית תל אביב ישראל רוקח קרא לבתו "עירי".
ארתור רופין, שפעל לרכישת אדמות הכרמל, קרא לבתו כרמלה.
הירושלמי אגא שוורץ שנולד ב-1944 נקרא כך כראשי תיבות: "איתך, גולה, אנחנו".
האדון פריימן, מייסד בית החרושת לסבונים "עתיד", קרא לבתו "עתידה".
הבן הראשון שנולד במושבה מוצא נקרא בשיכול אותיות "אמוץ".
הבן הראשון בהיאחזות הנחל הראשונה, נחל עוז, נקרא נחליאל.
אֶגְדה סרברו ממושב אחיקם נקראה כך כי נולדה באוטובוס אגד.
דפית בטיש נקראה כך כי נולדה באוטובוס מסוג דאף.
דוד אבישי קרא לבנו גחל על שם גוש חירות ליברלים, שממנו נוצר הליכוד, ולבתו מערכה, כי נולדה ביום הקמת המערך. הוא עצמו היה בלתי מפלגתי, אבל הסביר שהוא מאמין באיחוד מפלגות.
ב-1977 נולדה מלמיליאנה לבית חקק, על שם השחקן הבית"רי הנערץ. דב רוזן טוען שלאחר עלייתו של כוכב הכדורסל טל ברודי ארצה עלה בתלילות מספר הילדים שנקראו טל.
מיד לאחר מבצע אנטבה נולד בן למשפחת אפשטיין בדרום אפריקה, ושמו בישראל "דן שומרון אפשטיין".
יש גם סיפורים על שמות שנמנעו ברגע האחרון. הפוליטרוק בני מהרשק קרא לבתו מֶרי. אחר כך רצה לקרוא לבנו נֶסֶל, ראשי תיבות של "נגד ספר לבן", אבל נכנע וקרא לבנו יואל. לבתו עֲלינה רצה תחילה לקרוא סטרומה, על שם אוניית המעפילים שהוטבעה.
ואם לשוב אל החמור, מזה דורות סובבת אגדה אורבאנית על פרופסור ירושלמי שקרא לבנו חמור. סיפור מבוסס יותר הוא סיפורו של אפרים קציר, נשיא המדינה, על מורה שלו בשם שלם שאהב חיות עד כדי כך שרצה לקרוא לבנו חמור, אך אשתו הטילה על כך וטו.
לאחרונה מסתובבות ברשת תמונות האמורות להעיד על טיפשותם או בורותם של כותבי השלטים העירוניים, כגון רחוב אלכסנדרוני, שתורגם "אלכס אנד רוני". לצד העובדה שהצילומים מופצים ללא זיהוי היישוב, נתפס דווקא היוצר בבורות משל עצמו, כאשר בין העברית והאנגלית הכניס שם מוזר בערבית, הנפתח באות שאינה קיימת, והכוונה כנראה לרחוב פינסקר. ואולי רצה היוצר ללמדנו שמדובר במשחק בלבד? הבה ניתן לו להנות מן הספק.
מירב מאילת שואלת: איך נכון לומר, ראש עיר או ראש עירייה?
שתי הצורות נכונות. "ראש עירייה" הוא המונח הרשמי והנחשב מדויק יותר. הוא מקביל ל"ראש ממשלה", "ראש מועצה מקומית" ועוד. "ראש עיר" הוא ביטוי בעל אופי מטפורי, והוא מצוי במדרש תנחומא: "וכיוון שהיו נכנסין, מוצאין כל בני העיר מטפלים עם ראש העיר".
פיני מוגילובסקי שואל: יש לי מחלה חשוכת מרפא או חסוכת מרפא ושמה השפה העברית, וזו בדיוק השאלה! "חשוכת" או "חסוכה", והאם "חשוכה" היא בש' ימנית או שמאלית, ואולי כל שלוש הצורות אפשריות?
גם, גם, ולא גם. ש' שמאלית וס' מתחלפות ביניהן. הראשונה אופיינית למקרא, והשנייה מצויה בתלמוד ובלשון ימי הביניים. לכן אפשר לומר גם "מחלה חסוכת מרפא", אך "חשׂוכת מרפא" היא הצורה המקובלת. לעומת זאת מקובל היום לכתוב "חוסך" למרות שבמקרא נכתב "חושׂך שבטו שונא בנו". "מחלה חשׁוכת מרפא" היא ביטוי שגוי, אבל השיבוש התפשט, אולי מפני שמחלה סופנית עושה לנו חושך בעיניים.
שמואל פרי מחמדיה שואל: אודה לך אם תעשה סדר בין שוקל (את דעתו) לשוקל (מטען).
מדובר באותו פועל. לשקול מטען או סחורה הוא שימוש מקראי. לשקול רעיון או מחשבה מופיע בתלמוד בפיעל (שיקל) ובימי הביניים כמו היום, בבניין קל. הרעיון הוא שכפי שאדם מניח גופים או משקלות על המאזניים הפיזיים, כך הוא מניח אפשרויות או עובדות על מאזני המחשבה כדי להגיע להחלטה.
יש לך שאלה שתמיד רצית לשאול בענייני לשון? ראית או צילמת מודעה או תמונה שיש בה עניין לשוני? שמעת ביטוי סלנג שכדאי לשפוך עליו אור? הילד השמיע הברקה לשונית מהממת? שלח/י באמצעות "כתוב לעורך". מילות השבוע ב"הזירה הלשונית" במוספשבת של מעריב: אמא, טייקונים, ספאם.
נא להמתין לטעינת התגובות
