שיעור בהלכות ציור
רותי דירקטור הלכה לתערוכה המוצגת בגלריית הקיבוץ וחזרה נלהבת. את ציוריו של יהושע גרוסברג אפשר לכנות "חמודים" אבל מבט נוסף יעיד שהם נועזים ורבי עצמה. התכנים הצנועים והפורמט הקטן של הציורים הם תוצר של תפישת עולם שנדמה שנעלמה מהעולם
יהושע גרוסברד, נוף ים בחיפה, 1982 צילום: מתוך התערוכה
גרוסברד (1900-1992) חי בחיפה מאז עלייתו ארצה ב- 1939, למחייתו עבד כל השנים כצבע, וצייר. החיפאיות דבקה בו כאפיון, חיפה כמשל למקומו בעולם האמנות: בחייו וגם לאחר מותו הוא הציג בדרך כלל בחיפה, בקרית טבעון, בקיבוץ הזורע, במשכן לאמנות בעין חרוד. בתל אביב הציג כמעט אך ורק בגלריה שרה לוי, גלריה ביתית קטנה ובעלת איכויות יוצאות דופן, שתאמה להפליא את אישיותו ואת אופי הציור שלו.
בתערוכות ששת העשורים המוצגות עכשיו ברחבי המוזיאונים מקומו נפקד. בין השאר, אולי מפני שאינו משתייך לשום אסכולה, זרם, או חבורה. את התערוכה בגלריה הקיבוץ, עם 21 ציורים, אני רואה כהשלמה הכרחית לתערוכות העשור: יופיים ועדינותם של ציוריו, פשטותם ואיכויותיהם - ומקומו הצדדי בסיפורה של האמנות הישראלית.
ציורי הטבע הדומם – סכין, כיכר לחם, בקבוק מים, חצי פומלה – נדמים לעיתים כגלגול לא צפוי לציורי מורנדי. הם רחוקים מאוד מציורי הטבע הדומם השכיחים בקרב ציירי האסכולה הריאליסטית העכשווית, לא רק מפני ששפת הציור של גרוסברד תמציתית (ומופשטת) יותר, אלא גם מפני שאין בה מן היוהרה שבציורי הריאליזם. זהו טבע דומם פרולטארי, ושפת הציור נרתמת לתת לזה ביטוי.
ציורי הבתים הצהבהבים, אשר לקראת שנות השבעים הולכים ומתקרבים למופשט גיאומטרי, הם שיא יצירתו. כמובן, גרוסברד אינו חלק מתערוכת שנות השבעים במוזיאון תל אביב. קירות, תריסים, חלונות ומרפסות, חצרות מבנים, אוקר, צהוב, ורדרד ולבן, גירסה חיפאית ל”בתי תל אביב” האיקוני של ראובן רובין מ- 1922 – ללא האיקוניות, וללא ההילה. הוא צייר שוב ושוב בתי דירות בחיפה, בני שלוש או ארבע קומות, לעיתים רחוקות פס דקיק של ים באופק, ציור חף מסנטימנטליות, נקי מחנופה, ולחלוטין פרי תקופה מסוימת.
יהושע גרוסברד, דומם בורוד, 1985 צילום: מתוך התערוכה
לא עושים היום ציור כזה. גם בעבר לא עשו יותר מדי ציור כזה, אבל סביר להניח שהיום זה בכלל בלתי אפשרי. התכנים הצנועים והפורמט הקטן הם תוצר של תפישת עולם. אני בטוחה שגרוסברד הכיר בערך הציור שלו, כפי שהכירו בו אחרים, אבל הערכים שהניעו אותו חייבו מינוריות, הנמכת טון, ענווה. העובדה שהציור קטן וצנוע לא שוללת ממנו עוצמה. כאמור, אפילו במושגי שנות הארבעים-חמישים-שישים-שבעים הציור התקיים מחוץ לערוצים המרכזיים. אמנם אפשר לראות במשטחי הצבע הבהירים קירבה כלשהי לשפה הציורית של מיכאל גרוס, ובמקרים מסוימים גם לאורי ריזמן, שניהם אמנים צפוניים, אבל האמביציה הציורית המאפיינת את שניהם מקבלת אצל גרוסברד גוון אחר – פסטלי ודהוי.
בסוף חייו עבר גרוסברד להתגורר בבית אבות בפרדס חנה ושם צייר לראשונה עצים, חום וירוק חדרו לציוריו. אבל בגלריה הקיבוץ מוצגים רק הצהבהבים המסונוורים שלו, בתוספת ציור אחד מוקדם, התלוי סמוך לכניסה: מצעד אחד במאי בחיפה, 1941. שנתיים לאחר עלייתו ארצה, קנבס חום חשוף, דגלים אדומים, אנשים צועדים בצפיפות, הפלטה עדיין כהה, האור המקומי עדיין לא נקלט על הבד.
חיפה האדומה נכונה לגרוסברד, לפרולטאריות שלו, להכרה המעמדית שלו. בציוריו הוא מנציח את ואדי סאליב, ואדי ניסנס ונווה שאנן, עצם נוכחותם של המקומות האלה בציור הופכת את נידחותם התרבותית-חברתית-פוליטית לאנלוגית ללא-מקום הציורי
של גרוסברד. תפישתו החברתית-מעמדית מחלחלת לציור ללא דגלים וללא סימני קריאה, הצניעות של הציור היא עמדה אידיאולוגית של אמנות ושל חיים. אפילו הצבעוניות הפסטלית מקבלת מעמד עקרוני של הורדת טון וענווה.
לצידו של גרוסברד מציגה עידית לבבי-גבאי, והתערוכה המשותפת מגיעה לגלריה הקיבוץ לאחר תצוגה ראשונה בגלריה בקיבוץ לוחמי הגטאות. לתערוכה נילווה קטלוג דק אשר מזכיר עד כמה הגיע הזמן לתערוכה מוזיאלית ולקטלוג מקיף. או שמא לא: שמא יש צדק פואטי בעובדה שגרוסברד ממשיך להציג בחללים כמו לוחמי הגטאות וגלריה הקיבוץ, וממשיך להזכיר שאופוזיציה יכולה להתקיים גם בשקט ובשולי הדרך.
יהושע גרוסברד ועידית לבבי גבאי, גלריה הקיבוץ, דב הוז 25, תל אביב. אוצרים: נועה מלמד ויניב שפירא, עד ה- 21.11
נא להמתין לטעינת התגובות
