ניקול קראוס במסע בעקבות הזיכרונות
ניקול קראוס מסמנת את הזיכרון כבסיס לקיומו של האדם ומצליחה להעביר את עוצמת המצוקה של מי שמאבד אותו
ניקול קראוס צילום: איי - פי
אני מעריך ספרים שמסוגלים לגרום לי לדמוע במקומות לא קריאים כאלה, ואפשר רק לשער מה גרם לכך: ככל הנראה היה זה השקר הגדול של ההזדהות עם הדמויות. כך או כך רשומות הדמעות האלה על שמו של "תולדות האהבה", שאומנם אינו יצירת מופת אבל בהחלט ספר מרשים מאוד, שמציע עולם מגובש ומורכב ומתווך אותו היטב לקוראיו.
את קראוס ואת בן זוגה, הסופר המצוין ג'ונתן ספרן פויר, האשימו לא אחת בתעלולים צורניים שמכסים על אמירה פשטנית; טענו שהספרים שלו דומים לספרים שלה, ולהפך; אמרו ואמרו, וטעו, וגם אם לא טעו-לכל הפחות הפריזו בחשיבות הדבר. הצמד הזה יודע את מלאכתו, שהיא רבת המצאות ומקורית (גם אם אפשר להצביע על מקורותיה), והם עושים אותה היטב-בצוותא או לחוד, זה לא באמת משנה.
"אדם נכנס לחדר", החדש של קראוס שהוא בעצם הקודם שלה (ספרה הראשון, שראה אור במקור ב-2002), דווקא נקי ממשחקי צורה. זהו סיפורו של סמסון גרין, פרופסור לאנגלית באוניברסיטת קולומביה, שנמצא משוטט במדבר בנבאדה. הוא אינו זוכר מי הוא וכיצד הגיע למדבר, ורק בשובו לניו יורק מתברר כי גידול במוחו הוביל אותו למצבו. הניתוח להסרת הגידול מותיר אותו במצב ביניים מוזר: הוא זוכר דברים שאירעו לו בילדותו ומסוגל לייצר זיכרונות חדשים, אבל נותר עם פער של למעלה מ-20 שנה.
הוא אינו זוכר את מות אמו האהובה, אינו מכיר את חבריו, ובעיקר הוא מגלה כי אין הוא מכיר את עצמו. ריי מלקולם, מדען בן בלי גיל, מציע לו לקחת חלק בפרויקט שאפתני, שבו מועתקים זיכרונות מאדם לאדם. "המפתח לחמלה האנושית", מגדיר המדען את מפעלו, כזה שמאפשר "להיכנס לעורו של אדם אחר". אך הזיכרון שיועתק אל מוחו של סמסון עתיד למוטט עליו את עולמו בשנית.
מצאו את סמסון במדבר, ואל
המדבר הוא מושב לצורך הניסוי המדעי. זה "מרחב של ריקנות, נוף שלא טרד את מחשבתו אלא היה שומם ממנה", או כפי שריי מנסח זאת: "המדבר הוא מקום קדוש של הוויה ואפסות בו זמניים. . . זירת מבחן שבה תחושת האינדיבידואליות שלנו נמחקת בדרכה להגיע לדרגה גבוהה יותר". המדבר הוא מקום ביטולו של העצמי, וב"אדם נכנס לחדר" העצמי הוא תמיד סך כל זיכרונותיו. הספר הוא מסע בעקבות זיכרונות של אנשים, והוא מסמן את הזיכרון כבסיס לקיומו של האדם. האדם הוא מי שהוא זוכר, הוא מישהו זוכר.
האנשים שסמסון פוגש במהלך השנתיים שמרכיבות את העלילה, כולם מספרים לו מזיכרונותיהם, כי זה מה שאתה עושה כשאתה מספר למישהו על חייך. הזיכרונות הם החיים, לכן לסמסון יש את כל הסיבות לחוש מנותק מחייו ומהעולם, לפעול כמת?חי.
כמה מעניין לגלות שאל מוחו של סמסון מועתק זיכרון שמבוגר ממנו בכשש שנים. זיכרון כזה אינו יכול להיות שלו, הוא במובהק של מישהו אחר, מבוגר ממנו. לכן כשהוא מתמוטט, זה נובע מהתכת הסבל שלו עם סבלו של האחר. או אז הוא מבין: "המוח לא יכול לסבול נוכחות מלבד זו שלו. להיכנס לתודעה של מישהו אחר. . . משמעו לעבור על חוק הבדידות המוחלטת שבו תלויה התודעה. . . זה פשע בלתי נסלח". כניסה כזו מבצע ריי כשהוא משחק בתודעתו החסרה של סמסון; אך גם סמסון נכנס, ביודעין ובמוסכם, אל תודעתו של הזולת. מי מהם פושע גדול יותר? השאלה כבדת המשקל הזו מטרידה את סמסון לא פחות מהזיכרון שהפך להיות שלו.
קוראים טרחנים יוכלו לטעון שהם מזהים בספר מוטיבים שפותחו ב"תולדות האהבה" - ויש בכך מן האמת - אבל טענות כאלה אינן נוגעות לספר גופא. "אדם נכנס לחדר" הוא ספר בפני עצמו, ספר טוב של סופרת מצוינת. החריגות לכאורה מציר העלילה, המפגשים המזדמנים של סמסון עם אחרים, אינן באמת חריגות, אלא מה שמעביר את הקורא חוויית לימוד מחדש, את החוויה הלא נוחה, המציקה, שעובר סמסון גרין האומלל. "אדם נכנס לחדר" אולי לא יגרום לאיש לבכות, אבל הוא בהחלט יותר מעוד ספר ביכורים.
אדם נכנס לחדר - ניקול קראוס, מאנגלית: ארז אשרוב, מחברות לספרות, 270 עמודים
נא להמתין לטעינת התגובות
