על העיוורון הקולנועי
הנה עוד הוכחה ניצחת לפער האדיר בין ספרות לקולנוע. "על העיוורון" המופתי של סראמאגו הפך לכישלון מהדהד על המסך. מה לעשות, המצלמה לא סובלת אלגוריות
על העיוורון צילום: יחסי ציבור
מאוחר יותר נוטלת אשתו היפנית של היפני הסומא את בעלה לרופא עיניים רך דיבור, שאינו מוצא שום סיבה אורגנית לעיוורון הפתאומי שתקף את הגבר. אותו רופא (מעוצב בידי מרק רפאלו) יאבד שעות מספר לאחר מכן את כושר ראייתו, ויצטרף באחת אל היפני המבועת. וכך גם כמה פציינטים שהמתינו קודם לפגישה עם הרופא, ביניהם זונה בעלת משקפיים כהים על חוטמה, וילד תם שאינו יודע לשאול.
המשותף לכולם, לבד מהבהלה הכבדה התוקפת אותם, הוא אותו עיוורון מיוחד במינו שמשתק אותם. זהו עיוורון לבן ולא, כמקובל, עיוורון שחור. בוהק אינסופי ניצב בין הסומים לבין תמונת העולם שמולם, שאינו מאפשר להם להבחין בכלום. כן, כן, האלגוריה החברתית השתלטה על אלגוריפוליס רבתי, ומאותו הרגע כל תנועה וכל אמירה של העיוורים החדשים ושל מי שעדיין לא לקו בעיוורון הקולקטיבי, הופכת למין מהות שאינה היא עצמה, אלא משקפת רעיונות ומושגים מופשטים, הניצבים מעבר לכתפיו של האיש העיוור עצמו.
"על העיוורון" שטיפס אתמול על אקרני בתי הקולנוע בארץ, הוא עיבוד לרב מכר המהולל של ז'וזה סראמאגו, חתן פרס נובל לספרות, והוא סרט שבאמצעותו קל להסביר את הפער הבלתי ניתן להסברה בין הספרות לקולנוע.
סראמאגו פרסם ספר העוסק בחוסר היכולת האנושית לראות דברים כהווייתם. קשה להפוך זאת לסרט המתעד חוסר יכולת זו. שהרי סרט, מטבע בריאתו, מיועד להראות דברים. ואיך אפשר להראות את הבלתי נראה? הספרות, והצלחתו הפנומנלית של הספר מאת סראמאגו מוכיחה זאת, אוהבת אלגוריות, כמהה להאנשה של מצבים מופשטים, לגלגול עלילה החורגת ממשמעותה הישירה וכוונתה האמיתית היא אחרת מהמסופר בה. "הדבר", שהביא לאלבר קאמי את הנובל הוא דוגמה קולעת לכך, כמו גם "בעל זבוב", שהביא לוויליאם גולדינג את הנובל.
הקולנוע, לעומת הספרות, אינו סובל אלגוריות. סימבולים כן. אפילו מטאפורות באות בחשבון, בתנאי שאינן ממלאות את כל דקות המסך. אלגוריות בשום פנים ואופן לא. או לפחות לא בקולנוע העלילתי (מבע האנימציה דווקא מכבד את הגישה האלגורית, אבל זו באמת כבר אופרה אחרת).
ובכן, הסרט "על העיוורון" הוא אלגוריה. או במילים אחרות: כישלון קולנועי. מה עומקו של כישלון פילמאי זה? עמוק מאוד מאוד. פרננדו מאיירלס, במאי ממוצא ברזילאי, מנסה להתמודד עם העול הכבד שמטיל עליו הספר של סראמאגו, או ליתר דיוק התסריט של דון מקלייר הקנדי, שמתבסס על רב המכר רב התהילה. בהיעדר כל זיז עלילתי להיאחז בו, שהרי כל מה שקורה אינו עומד בזכות עצמו, ורק אמור לשקף משהו מופשט ומרוחק, מאיירלס מחליק ומועד על מסלול העיבוד וסופו שסרטו יכול כבר עתה להשתבץ לסדרת הרצאות המתעמקות בפער הממשי, התמידי, שבין ספרות לקולנוע.
וחזרה אל העיר הסמלית, מעין מטרופוליס של האלגוריה. עם התגברותה של מגיפת העיוורון, מכריזים השלטונות עלומי הפנים על מצב חירום וכולאים כל מי שעיניו אינן בראשו. העיוורים הכלואים נשלחים למחנה ריכוז המצוי באתר של בית משוגעים נטוש, ונזרקים שם לנפשם. מסביב מציבים השלטונות המבוהלים משמרות מזוינים, שאמורים לירות על מנת להרוג בכל עיוור שינסה לברוח ממחנה הריכוז. מצורעים, יהודים וחולי איידס, מוזמנים בזאת להרים קול זעקה.
למרבה המזל, יש בין הכלואים גברת אחת, אשתו של רופא העיניים שהתעוור, שאינה עיוורת. המגיפה פסחה עליה והיא רק מעמידה פני סומא, כדי להתלוות לבעלה המעונה, העושה את הוויה דולורוזה הפרטית שלו. אותה אישה (בגילומה המרגיז של ג'וליאן מור), היא מעין פנדורה שנותרה בתוך תיבת החטאים האורבנית, שמגיפת העיוורון פותחת לרווחה. אישיות בעלת נפש זכה, חסודה, אלטרואיסטית וחסרת פניות. אות וסמל ומשל לנוצרי הטוב.
צילום כמעט אמנותי
וכעת פוקוס על מחנה הריכוז. שהרי במחנה הזה, כמו במחנה ריכוז, ישרדו רק החזקים, רק אלה שמסוגלים לשרוד בעיקר על חשבון עמיתיהם לגורל האומלל. בתוך המחנה מתגלים נבלים ופחדנים, קשוחים ורכי לבב, נבלות ונמושות. הנבל המרכזי הוא גבר בעל חוכמת רחוב ויצר הישרדות מפותח (גאל גרסיה ברנל), המכריז על עצמו כמלך, ומפקיע לעצמו ולמקורביו את הזכות לחלק ליתר הכלואים את חבילות המזון העלובות שנזרקות אליהם מבעד לגדר ההפרדה.
על העיוורון - טריילר
תחילה ניתנות חבילות המזון לנצרכים בתמורה לחפצי ערך שהאומללים מעבירים לרשות המלך החדש. מאוחר יותר דורשים לעצמם הוא ואנשי חצרו את נשות הכלואים כתשלום בעבור האוכל. אונס תמורת לחם, זו העסקה שרצה הכי חזק במחנה הריכוז האלגורי שהקים סראמאגו, והיא שמאפשרת לבמאי מאיירלס לעצב את הסצנות היותר אפקטיביות בסרטו. שהרי אונס הוא אונס, גם אם הוא אלגורי בלבד.
התסריטאי מקלייר, שגם מגלם את אחת הדמויות המשמעויות בחזיון הייסורים הזה, ניתב את העיבוד הקולנועי שלו אל המבע האפוקליפטי. כאילו מדובר פה בעוד פרק בסדרת "מקס הזועם". אותו מקלייר כתב וביים לפני עשר שנים סרט קנדי בשם "הלילה האחרון", שבו ערך שימושים מגוונים בממד האפוקליפטי. בעיקר, משום שהסרט ההוא עסק בלילה האחרון לקיומו של כדור הארץ, שאוטוטו ילך פייפן.
מה שטוב לתרגיל על נושא קץ הימים לא תמיד מתאים למה שאמור להיות עיון כבד ראש בפגמי הייצור של המין האנושי. ספרו של סראמאגו מראש מטיל ספק במושלמותו של נזר הבריאה, ומשכיל
לאתר פגמים מולדים אצל כל פרט בסדרת הייצור של בני האדם. רעיון בסיסי זה מתקשה לקבל מימוש בעת העברתו לקולנוע, ולכן מגייס הבמאי מאיירלס, בעל העבר העשיר של עיצוב וידאו קליפים וסרטוני פרסומת, את הצלם סיזאר צ'ארלונה, שעמו כבר שיתף פעולה בסרטיו הקודמים "עיר של אלוהים" ו"הגנן המסור".
בהיעדר אופציה עלילתית ראויה, הופך הצלם צ'ארלונה לדמות המרכזית בהפקת "על העיוורון". הוא מספק לבמאי אפשרויות חזותיות המוכרות היטב לכל מי שצורך את מוצרי תעשיית הווידאו-רוק. משחקים דיגיטליים בצבעוניות עכורה, מונוכרומטית; שימוש בצלליות במקום בצילום פרונטלי; טשטוש מכוון, אאוט אוף פוקוס, של סצנות, באופן שמבליט את ה"אמנותיות" המוטמעת בהן. בעיקר תורם צ'ארלונה ליצירת החיץ שבין עולם רגשי לבין תעתוע ויזואלי, שכל כוונתו היא לעודד תשואות חן חן אצל ציבור הסטודנטים לקולנוע שנה א'.
"על העיוורון" שימש בחודש מאי האחרון כסרט הפתיחה של פסטיבל קאן. התגובות הקשות לסרט-מכיוון הביקורת, ומן הסתם גם מכיוונם של הקניינים השונים-אילצו את מאיירלס להכניס כמה שינויים בגרסה שמוצגת בבתי הקולנוע. סצנות הפתיחה קוצצו, ובעיקר סולק מהסרט קולו המספר של דני גלובר, שליווה את האירועים בהקראה מתוך דפי הספר, או בסוג של פרשנות פנימית.
על אף שמדובר בשינוי לגיטימי בהחלט, צץ לפתע הקול המקוצץ של גלובר בסצנת הסיום. כאילו מאיירלס שכח את זנב ההקלטה, וגלובר התפלק לו לכמה שניות מתוך המספריים, אולי המזמרה, שעמם ערכו מחדש את הסרט.
נא להמתין לטעינת התגובות
