אמת עירומה, חקירה זוחלת

"האמת העירומה" היא סדרה איטית, שלוקחת השראה מסדרות מופת כמו CSI, אבל מזדחלת באחורה בקצב שלה. השחקנים הטובים, ביניהם ליאור אשכנזי ויבגניה דודינה, הם סוד הקסם של הסדרה, לצד תחושת המתח שהיא מעניקה בהצלחה

אסף שניידר | 23/10/2008 7:00

כמעט שכחנו שיש דברים כאלה: סדרת דרמה שגיבוריה, מי היה מאמין, מדברים עברית. סדרה, נו, הדבר הזה עם עלילה, ושחקנים, ותסריט ובמאי. לא ערימה של חבר'ה עילגים על דשא סינטתי ("ע-ע-עעההה...סיגריות...ע-ע-עההה...כלבה...ע-עעעההסיגריות"). לא שף שמקפיץ משהו לא מזוהה במחבת רוחשת.

האמת העירומה צילום: אלדד רפאלי

ובערוץ מרכזי, לא משהו שמסתתר בערוץ נישה למביני עניין. ועוד סדרה מז'אנר שמי יודע מתי נתקלנו בו בפעם האחרונה אצלנו: מתח, משטרה, היעלמות מדאיגה של צעירה. הרי התרגלנו מזמן לכך שבמקרה הנדיר שבו מבקרת אותנו סדרת מקור, זה יהיה משהו שמספר לנו בפעם המאה, על רקע שלוליות מבאסות בשדרה, שבתל-אביב האהבה מתה.

אז עוד לפני שניגשים לראות מה שווה "האמת העירומה", כבר צריך לנשק את השלט לאות תודה על קיומה. להעריך את ההליכה נגד הזרם של האחים ברבש. כי באופן קצת אירוני, דווקא הבחירה שלהם בלחם ובחמאה של סדרות הטלוויזיה-הבלש המרוט שיוצא לחפש את הנערה במצוקה-היא, במצב העגום של הטלוויזיה שלנו, צעד אמיץ.

עכשיו לסדרה. הגר, נערה מתבגרת מעט מתוסבכת, בת להורים גרושים שנישאו מחדש, נעלמת. חולפים ארבעה ימים עד שאמה שמה לב. האם, הגרוש שלה ובעלה הנוכחי מתנקזים בערב אחד לתוך חדר החקירות בתחנת המשטרה. חוקר עייף, בעצמו בעל משפחה בעייתית, מטפל בהם. לאט לאט הוא יקלף מהם שכבות של שקרים וסודות אפלים, והדם הרע יצוף למעלה.

נשמע לא רע. אבל למרבה הצער הביטוי "לאט לאט", שנכתב בפסקה הקודמת, משחק פה תפקיד מפתח. שני פרקיה הראשונים של "האמת העירומה", ששודרו אמש, זוחלים בלאות כמעט בלתי נסבלת. יש יותר מדי מלל, עם המון חזרות מיותרות (כמה אפשר לשמוע את האבא מטיח

בגרושתו שאצלו לא היו עוברים ארבעה ימים עד שהיה שם לב להיעלמות), ומעט מדי פריצות דרך בעלילה.

נדמה שהסדרה לא יודעת מה היא רוצה להיות: רוב הזמן היא כמעט תיאטרון מצולם-תחנת המשטרה האפלה, שבה כלואים כולם אין יוצא ואין בא, משמשת כסיר לחץ מעיק. לעתים היא קצת CSI: בתקריבים על המחשב שבאמצעותו מורכב קלסתרון (כולל הביפ-ביפ-ביפ האלקטרוני המיותר המלווה כל הקלקה, עיטור קולי הכרחי אך מטופש בכל סדרות האמריקניות), או בתפקיד שממלאות מצלמות האבטחה של התחנה כמנוע עלילתי. ואם כבר מזכירים את CSI: במותג הסדרות המוצלח והמהודק ההוא, מספיקות 50 דקות כדי להציג את התעלומה, לחשוף את כל הסודות והשקרים שלושה דורות אחורה - ולבסוף לסגור את הקייס.

יש לה קצב ומוסיקה כל כך אופייניים ומשפיעים, עד שכמעט בלתי אפשרי להתרגל לזחילה המדודה של "האמת העירומה". היא פשוט נראית ומרגישה כמו תוצר מעידן טלוויזיוני אחר, נגיד לפני 25 שנה, במחלקת הדרמה של הערוץ הראשון.

למרות המגרעות, "האמת העירומה" מצליחה ליצור מתח. מסקרן לדעת איך הסיפור יתפתח: מה מסתיר האב החורג, מה מסתירה האם, מיהם בני הזוג הרבים של הגר הנעדרת ואיך הם קשורים להיעלמותה. ואולי הם ייצאו סוף סוף מהתחנה. וצוות השחקנים- ליאור אשכנזי היעיל, יורם חטב העומד להתפוצץ בכל רגע, יבגניה דודינה מלאת הרגש-עושה עבודה טובה. שכחנו, אבל יש דברים כאלה.

ואגב, מול הפרק הכפול ששודר בערוץ 10, ועל רקע ההיצע הצחיח של המתחרים, בערוץ 2 שלפה אתמול "רשת" תרגיל הפרעה יצירתי: הסרט של אילן שושן "ענבל עמרם אינה עונה" (מי מתבדח על פרשה כזאת?), שעסק בסיפור כמעט זהה-אך אמיתי. די נבזי.