בחינת הבגרות של דוסטויבסקי
למרות החריקות בתרגום ולמרות השינוי הלא מוצדק של שם הספר, אי אפשר שלא להיסחף עם דוסטויבסקי ו"המתבגר"
זה תרגום פתיחת "עול ימים" על פי תרגומה לרומנית של אמה בניוק, יהודייה ממוצא רוסי, ואחד התרגומים שמציין פטר קריקסונוב באחרית דבר של "עול ימים", בתרגום החדש "המתבגר". והנה הפתיחה על פי קריקסונוב: "לא התאפקתי והתיישבתי לרשום את הסיפור של צעדיי הראשונים בדרך החיים, אף על פי שהייתי יכול להסתדר גם בלי זה. דבר אחד אני יודע אל-נכון: לעולם לא אתיישב שוב לכתוב את האוטוביוגרפיה שלי גם אם אחיה עד גיל מאה. אתה צריך להיות מאוהב בעצמך בצורה נבזית מדי, כדי לכתוב על עצמך בלי בושה."
רוסית אני לא יודע וזה חבל רק מהבחינה הזו שהקוראים של דוסטויבסקי במקור אומרים לי שאין הנאה שתשווה לכך. אבל העברית של התרגום הנוכחי מפורכסת לעתים כמו מלכת דראג בהצגה על מלכות דראג ובלתי אחידה באותה מידה. זה מופיע כבר בקטע הראשון. מתי אמרתם בפעם האחרונה, ולמי, "אל-נכון"? ואיפה המתבגר הישראלי שיודע מה זה אל-נכון, ביטוי מפונק ביותר, המופיע פעמיים בספר שמואל בהקשר ייחודי?
צריך לגבור על חריקות רבות (ישו ולא ישוע, גויים ובהם נסיך פרבוסלבי ש"נפטרים" ככל יהודי שומר מצוות), שלא לדבר על ציור העטיפה שמזכיר באופן מזוויע את "הילד הבוכה", על מנת לרקוד עם דוסטויבסקי, כפי שאומרים.
פשוט, אי אפשר שלא להתענג על גאונות, להיסחף ב"נשמה הרוסית", בין אם היא קיימת ובין אם היא המצאה של דוסטויבסקי, נשמה שהיא כמיהה לאיזו אמא רוסיה מופרכת, שתמצית מורשתה היא לירות ולבכות, או, בעצם, לבכות ולירות. אוהבי דוסטויבסקי ישמחו לקרוא את הספר, ויש לקנא באלה שזו קריאתם הראשונה אותו או פגישתם הראשונה עם הסופר.
אני רוצה להאמין כי בהוצאה נערך דיון - טוב, לפחות דיברו כמה דקות - על הפיכת " עול ימים" לסתם מתבגר. ואני מקווה שהנימוקים שהכריעו בעד החלפת השם היו מדהימים. בכל אופן, חבל שכך נעשה. בתרגום חדש של "החטא ועונשו" לא התפתו לשם "חטא ועונש", למרות שכך זה צריך להיות. אם המתבגר - הוא בן עשרים ואחת - גבר על עול הימים מתוך תקווה שזה יביא את המוני הקוראים, עם כל הצער שבדבר, אלה לא יבואו.
מי שלא יודע מה זה עול ימים לא קורא את דוסטויבסקי. ואם ספר קלאסי נקרא בשם מסוים, כפי שנקרא " עול ימים" בתרגום של שלמה הרברג (1959), ראוי לשמור על שמו בכל התרגומים הבאים. למרות שגם " עול ימים" הוא ביטוי מפונק (ישעיהו ס"ה), במקרה זה הוא אל-נכון מתאים יותר.
פיודור דוסטויבסקי (1821-1881) חי עם הידיעה שאביו נרצח על ידי העבדים שלו. הוא עבר בימוי של הוצאה להורג, הוגלה לסיביר, סבל מאפילפסיה, היה מהמר כפייתי, אנטישמי שלוח רסן.
"המתבגר" (קשה לי לכתוב את השם הזה) לא הצליח להגיע לליגה של הרומנים האחרים של דוסטויבסקי, אלה שנכתבו לפניו (" החטא ועונשו", "שדים") ואחריו ("האחים קרמזוב"). ייתכן שהדבר נובע מריבוי הדמויות, מהקושי של אנשים מבוגרים (שהם רוב הקוראים) להזדהות עם התסבוך של ארקדי והטירוף של בני חוגו. ואולי הדבר נובע מכך שעל אף היריעה הרחבה, זה ספר על מעשים ולא על פשרם.
הגיבור של אופרה נהדרת זו הוא ארקדי דולגורוקי (פשוט דולגורוקי, לא נסיך), על כל מה שקרה לו במשך כשנה, מאז שבא ממוסקבה לפטרבורג, לשם הוזמן על ידי אביו הביולוגי, ורסילוב. ארקדי נושא את שם המשפחה של הבעל הראשון של אמו, צמית של ורסילוב, ש"ויתר" עליה למען אדונו. בפטרבורג יגלה את סבכי היחסים בין בני משפחתו הרבים ויכיר מקרוב את הנשים שאהב אביו. תוך כדי כך הוא תוהה על מהות העושר, "המודעות", שאיננה אלא אותה שורת מדרגות "שלא תוביל לשום מקום" מ"לו הייתי רוטשילד"
כולם אוהבים בצורה מטורפת, חסרת שחר ("רוסית"?) לפעמים בלי ידיעת הצד השני כלל (למשל הדמות המדהימה של "הדודה" טטיאנה). מדברים , נוזפים, מזמינים לדו-קרב, מתלבטים, "מרגישים" ומדברים על זה. האקדח יורה במערכה האחרונה. ויש כסף. כל הזמן כסף (הדברים שאומר דוסטויבסקי על הבורסה מדהימים על רקע המשבר הפיננסי הנוכחי). "הרעיון" של ארקדי מתפוגג. הוא הולך להימורים. הוא זך ומתלבט, ומחזיק כל העת ב"מסמך" שעצם החזקתו כמוה כניסיון סחיטה. הוא רוצה להביא שלום לעולם, ולפחות לחוג שלו. מובן, כמו בכל פעם שאנחנו חושבים שאנחנו יודעים מה טוב לאחרים, הוא גורם נזק.
ארקדי, אחרי שנה סוערת, הולך לאוניברסיטה. סוף דבר, מתבגרים כע?לי ימים מעירים קוצר רוח בלהיטותם ובנבערותם, בפטפטנותם ובעיקר בכך שהם לא יודעים (עדיין) איך להשתמש בגופם ובשכלם, בזה שכל דבר אצלם "היסטורי" ו"עקרוני", עד שאתה שמח כשהם סוף סוף לוקחים את יופיים ונעוריהם והולכים למקום אחר.
פיודור דוסטויבסקי, המתבגר, מרוסית: פטר קריקסונוב, ידיעות ספרים 734 עמ'
נא להמתין לטעינת התגובות
