המדע הלא בדיוני של אסף גברון
הסינים השתלטו על העולם, הפלסטינים כבשו את ירושלים, קיסריה היא העיר הגדולה בישראל והמצרך הכי יקר הוא מים. ברוכים הבאים ל"הידרומניה" של אסף גברון, הספר שישכנע אתכם סופית שברזייה היא ההמצאה הגאונית של האנושות
אם לא היה מפליג בתיאורים על מצוקת מים קטלנית בכל העולם, אולי אפילו היו נמנעות הפרסומות שבהן פניה הענוגות של רננה רז הופכות לקלקר. עוד על פי החזון האפוקליפטי שלו: השתלטות הסינים על כדור הארץ, כיבוש ירושלים, תל אביב והכנרת על ידי הפלסטינים, שכונות יוקרה תת?ימיות ליד האקוודוקט בקיסריה, העיר הגדולה היחידה שנותרה בישראל המצטמצמת, ופיתוח טכנולוגי שאפתני בשם מב"מ (מבט מלמעלה), המצלם כל אחד כל הזמן. יש למה לחכות.
אבל גברון, תמים כמו ברווז אמבט צהוב, מתעקש שבבואו לכתוב את ספרו החמישי, "הידרומניה" (הוצאת זמורה-ביתן), הוא התעמת עם תחזית אפשרית. מציאות כזו, שבה מדינות נאבקות על עננים, מחירי המים מרקיעי שחקים ואין זכר לפריבילגיות מצמיאות כמו קפה, סיגריות או אלכוהול בהחלט יכולה להתקיים ב-2067. רק אישה נטושה אחת, מיה, מסוגלת להציל את האנושות מהתייבשות. היא תעשה את זה בנחישות, בקור רוח, ובלי לפחד מתאגידי מים רודפי בצע.
"זה יותר בדיון ספקולטיבי", מחדד גברון. "אתה מעריך מה יהיה, וההערכות הן לדברים שכן נטועים במציאות. לא אני המצאתי את כל העניין עם הסינים או ההתחממות הגלובלית, אני לא מנסה לחדש. אבל עם הכלים המוגבלים שיש לנו אני כן מנסה לברוא עולם שאפשר לראות אותו קורה. כאילו, ריאליזם עתידני".
מאיפה הבאת את זה?
"מהרבה מקומות. אח שלי הוא מהנדס מים אז התייעצתי איתו הרבה. וגם כל מה שקשור להיסטוריה, לנבטים, לרומאים, הרבה עבודה, גם דמיון. וקראתי הרבה על מים. למשל, סיפור אמיתי על כפר אחד באזור מאוד יבש בהודו, שהיתה בו יוזמה של נשים לבנות מאגר מים. מב"מ קורה כבר עכשיו עם הל? וויינים ועם גוגל, והשכונות הצפות במים זה משהו שלמדתי מהתחקיר".
לא מבוב ספוג?
"מה?".
ספונג' בוב.
"אני יודע מי זה, אבל אני לא מכיר. למה?".
כי בוב ספוג גר מתחת למים. קיבלת ממנו השראה?
"לא, לא משם. זה ממאמרים רציניים שקראתי, לא מספרי ילדים".
בוב ספוג זה מאוד רציני, וזה לא ספר.
"זאת תוכנית טלוויזיה?".
ברור.
"את רואה? אני אפילו לא יודע".
או.קיי, אז העולם החדשני של גברון אולי לא נראה בדיוק כמו המצולות הנינוחים של פטריק כוכב הים, אבל החוקיות שם לא פחות מוזרה. בעתיד הגברוני אולי תתרגלו להבל פה מצחין החולם על שלוק אחד קטן, אבל מנגד תוכלו ליהנות מקדמה טכנולוגית מפוארת. כשתתרוששו ותמאסו בחייכם האביוניים, תוכלו להשתיל בראשכם צ'יפ אלגנטי שיכלול חיי מותרות מגרים.
כשיישבר לכם לסדר את הבית, תוכלו לפנק את עצמכם בבוט משוכלל, רובוט שהוא בעצם שפחה חרוצה וכנועה. ואם פעם תחושו מאוימים מעינו הנצית של המב"מ, סכום סמלי יארגן לכם תקרת אנטי-מב"מ בסלון. כי כשאין אוזון, יש איזון. כמה חבל שרק בתנאים קיצוניים אפשר להבין את הגאוניות שבברזייה.
אסף גברון, 39, נחשב כבר שנים לסופר מוערך ("אייס", "מין בבית העלמין", "מובינג", "תנין פיגוע"), למוזיקאי משובח (הפה והטלפיים) ולמתרגם מוצלח, שהעביר לעברית ספרים של ג' ונתן ספרן-פויר, ג'יי.די סלינג'ר וג'יימס הוז. בעברו היה גם עיתונאי (" אבל הבנתי שאני ממש לא מתאים לזה, לא נהניתי מזה מספיק"), הייטקיסט ("שעות העבודה המסודרות קסמו לי") ואיש אקדמיה (בריטי!). עם שריון אמנותי-הגותי שכזה, לא מפתיע
"אני לא קורא לספר מדע בדיוני", חורץ גברון במהירות. "זה בהחלט לא הז'אנר שאני הכי אוהב. זה בטח לא מדע בדיוני טיפוסי. אבל תראי, הפרס הכי גדול של מדע בדיוני בעולם נקרא 'הוגו', ומי שזכה בו השנה זה 'איגוד השוטרים היידים' של מייקל שייבון. זה ספר שהוא רחוק אפילו יותר משלי מההגדרה הקלאסית של מדע בדיוני, כי הוא מתרחש בהווה אחר, בו הערבים ניצחו ב-48 ומדינת היהודים קמה באלסקה. להגיד שזה מדע בדיוני? לא יודע. והנה, הוא זכה בפרס הכי חשוב. אני גם יכול להגיד לך שראיתי תגובות בפורומים של מדע בדיוני והם אוהבים את הספר, וקוראים לו מדע בדיוני, אז אני לא יודע".
אולי אתה פשוט פוחד מהקורא המבוהל. זה ששומע מדע בדיוני וישר חושב על חלליות ועל פרינסס ליאה בביקיני. "קודם כל כן. כי זה לא על חלליות. חשבתי על זה, אבל זה לא נמצא בעולם הזה. לא הצליחו. זה העולם שיש והוא עולם שאולי נגיע אליו יום אחד".
והעולם הזה יותר מנחם או יותר מרתיע?
"זאת שאלה ששאלתי את עצמי גם כשכתבתי. הספר לא קובע אם זה טוב או לא, אבל אני אומר שזה מעניין. המין האנושי כל הזמן מתפתח ומשיג דברים שמקלים על החיים, אבל מצד שני יש גם דברים שליליים. יש את העניין האקולוגי שהולך ונעשה יותר מפחיד, ויש את העניין החברתי שנפגע בגלל הטכנולוגיה. בואי נגיד שבגלל שאני מכיר את היום, הייתי רוצה לראות איך זה שם. אני לא חושב שאני ארגיש שם יותר מאושר או פחות, בכל מקום אתה נשאר עם עצמך".
לאסף גברון תמיד היה קשה לבחור. הוא דשדש בין עיתונות לתרגום להיי-טק, עד שהחליט שהוא סופר. רפרף בין מגורים בירושלים, בקנדה, באנגליה, ונדד בין מלונות אקזוטיים עד שהתמקם בדירה בתל אביב. במלון סופרים ניו יורקי אחד השתנו חייו, לאחר שפגש סופרת שחיברה אותו לסוכן סופרים גרמני.
זה מכר את זכויות ספרו הקודם, "תנין פיגוע", לארצו , ואחר כך גם לשלל מדינות נוספות באירופה ובאמריקה. גם הזכויות הבינלאומיות ל"הידרומניה" כבר נמכרו, ו"מובינג", שהיה רב מכר בארץ, מגשש עכשיו את דרכו בתפוצות. בשלוש השנים האחרונות נתקעו זכויות הפקת התסריט ל"מובינג" אצל אסף אמיר, עד שעברו למפיק אחר. "זה הרבה תככים ומזימות", הוא מסכם, "לא יודע מה יהיה עם זה, הפוליטיקה של הקולנוע זה משהו שאני לא מבין בו".
כך או כך, גברון עדיין אובד בטרמינלים. הוא קורא לזה "היהודי הנודד", אבל אפשר גם לקרוא לזה "בן של אנגלים עם דרכון אירופי". הוא גדל בירושלים להורים שעלו מבריטניה, וכילד נהג להתבודד על סלעים כמו ישו מנצרת ("אבל היו לי הרבה חברים") ולשאוף להיות ג'יזוס כרייסט סופרסטאר ("אבל רק לשתי דקות"). האנגלית המושלמת של אז, אגב, השתבשה.
"תנין פיגוע", שעוסק במציאות הפיגועים, לא הצליח בישראל, ובעולם דווקא כן. איך אתה מסביר את זה?
"זה דווקא מאוד הגיוני. ל'תנין' היתה קארמה רעה בארץ, מהרגע הראשון. העורכת שלי לא אהבה את זה, ואז היה סיפור עם תביעות וביקורות קוטלות, ואפילו חברים ובני משפחה שלי עד היום לא קראו את זה. הנושא של פיגועים הרתיע הרבה אנשים וחבל, כי זה ספר טוב. בחו"ל, כשחושבים על ספרות ישראלית, זה הנושא שמעניין אותם. זה סיפור שלימד אותי הרבה, אבל זה בטח לא ירתיע אותי מלעסוק בנושאים יותר רגישים. צחקנו על זה ש'הידרומניה' יצא קצת בלוקבסטר הוליוודי. אבל עדיין, זה רומן מתח וגם סיפור רומנטי".
מה רומנטי?
"לא יודע, הזקן, אספג'י, רומנטי, לא?".
כמו כל בובנאי מסור, גם גברון מתבטא בהרחבה כשהוא נדרש לדבר על הדמויות שלו, אבל מתכווץ לשפה תמציתית כשהוא מתבקש לדבר על עצמו. גם האנליטיות המפותחת שלו מתסכלת. לפעמים, כשהוא עוצר לפאוזת שלוש נקודות, ממש אפשר לשמוע את המולקולות הכימיות במוחו מסתכסכות עם עצמן. זאת הסיבה שזה מקומם כשהוא מקשת את גבותיו בהשתאות ואומר "אספג'י? עצמי? למה זה עצמי?".
אספג'י בספר הוא קשיש בן 99 שמחליף נשים בקצב, וכל תפקידו הוא להיות התימהוני החרמן של הכפר. בזכותו, אגב, נכתב הספר, כשביום שגרתי אחד החל להתחבט גברון איך ייראו חייו בגיל 99. לא שגברון דומה במשהו לבן דמותו הפעיל מינית. כבר ארבע שנים שהוא נשוי להילה, עורכת תוכן ב"וואלה!", שהכיר בזמן שהותו בקנדה.
ארבעה חודשים תמימים הם שוחחו רק במיילים ובטלפונים, בלי פנים. כשנפגשו סוף סוף זה נגמר באהבת אמת, והיום השניים הורים לגלי בת השנה וקצת, שמחלצת מגברון ציוצי "מושמוש". בתנאים כאלה לא ברור מדוע בחר גברון בספרו בייצוג עצמי כושל כשל אספג'י. אחת, כי מי רוצה בכלל לחיות עד הגיל בו לועסים עם החניכיים? שתיים, כי מדוע שאיש משפחה יזמום על חיי הרמון והורמון? ושלוש, כי למה לגברון, בחור שסובל מאינטלקטואליות יתר, לעצב את עצמו כלץ נלעג?
"אספג'י הוא בעצם הנציג של העולם שלנו שם", מתבטא גברון. "יש לו נוסטלגיה לחיים שלו פה, אבל יש לו גם הרבה ביקורת על בני דורו, עם כל ה 'פעם היה הכי טוב'. הטכנולוגיה מאפשרת לו לחיות בסבבה. החליפו לו את הברכיים, הוא מתאהב באישה שצעירה ממנו ב-60 שנה".
אתה חייב להסביר לי למה הוא מתאהב בה, כל מה שהיא עושה זה להיות צמאה.
"כי היא כריזמטית, היא יפה, היא סקסית, היא מנהיגה כזאת. היא לא מרשימה בעינייך?".
זה פשוט פרץ חרמנות, לא אהבה.
"יכול להיות שזה פרץ חרמנות, אבל במהלך התהליך הזה שעבר עליו הוא מבסוט. חוץ מזה, אני חרמן, כיום יותר מתמיד. ככה זה גברים".
אבל אתה אבא.
"כשאני אבא אני לא חרמן, אבל אני לא אבא 24 שעות ביממה. כרגע, למשל, אני לא אבא. וסקס זה חלק חשוב מהחיים שלי, אני חושב על זה הרבה פעמים ביום. רוב הזמן".
למה?
"זה משהו שמסקרן, לא יודע. אם מסתכלים על זה בצורה רציונלית, אז באמת אומרים,'מה בסך הכל יש פה?'. אבל מה אני אגיד? הייתי עם הרבה נשים. זה גם מעניין, זה גם נעים. אני חושב על זה הרבה".
אתה יודע, אספג'י יוצא גם סייקו.
"כי רוב האנשים לא באמת מכירים אותו, אבל אני חושב שמי שבאמת מכיר אותו יודע שהוא לא. אני דמיינתי זקן בן 99, בכל זאת. את יודעת מה, כן, אם אני משחרר את הרסן, עוד 60 שנה, ככה אני איראה. אבל הוא דמות שלא נלקחת ברצינות, את שואלת אם אני מרגיש ככה? זה משהו שלא חשבתי עליו באופן מודע".
אז תחשוב.
"אני מנסה לחשוב. אני לא כזאת דמות חברתית. אין לי תלונות לגבי איך שאני נתפש. מבחוץ זה בסדר. אני קצת לץ, אני קצת לא מובן, זה חלק ממני, אבל זה גם חלק שאני אוהב בתוכי. אני כן ליצן".
תגדיר ליצן.
"מישהו שלא לוקח את עצמו ברצינות יותר מדי, גם כשלא צריך, מתנהג בקלילות, בשובבות. לפעמים זה משחק. לפעמים זה המוצא הקל של להתמודד עם דברים. אבל אני גם חושב שיש מקום לרצינות, במיוחד פה, במדינה הזאת. יש המון רצינות, המון כבדות. וזה בסדר לתת לזה אלטרנטיבה. ישראל, הכל בדרמות הגדולות, והאיום הזה כל הזמן, והאויבים האלה כל הזמן. זה לא שאין פה אנשים מצחיקים, ברור שיש. אבל איכשהו התחושה היא שנקודת המוצא היא בדרמות".
וכידוע, דרמה טובה עלולה להסתיים בטרגדיה. כבר שנה ומשהו שגברון הוא הקפטן הרשמי של - שימו לב - נבחרת הכדורגל של הסופרים בישראל. זאת היתה יכולה להיות קומדיה, אבל במפגש האחרון הסופרים הגרמנים הביסו אותם 2-4, השופט יצא נאצי, והגול של גברון נפסל. "יש נבחרות סופרים בכמה מדינות באירופה", מתלהב גברון. "אז פנו לאתגר קרת, שמצליח בכל העולם, והוא חבר טוב שלי, והוא שאל אם מעניין אותי לעשות את זה. אז אמרתי שכן. זה חלום לשחק כדורגל במגרש גדול. זה היה פרויקט ממש קשה, אבל עבדתי עליו בכוח".
אוי, זה מביך?
"לא, כדורגל זה כיף, מה, אני מאוד אוהב. זה משחק אמיתי, זאת קבוצה אמיתית, לא מביך אותי. וזה גם כושר, אנחנו מתאמנים כל שבוע. גם חברתית זה נחמד, כי לסופרים אין הרבה אפשרויות לפגוש קולגות. וזהו, בדצמבר יבואו גם הגרמנים וגם האנגלים למשחק פה".
הרצון להיות סופר תקף את גברון לפני שירותו הצבאי בשריון, כשנסע לאנגליה. "כתבתי מכתבים לחברים", הוא אומר, "ואז התחלתי לשים לב שאני נורא נהנה, והם התלהבו גם, ואחרי הצבא התחלתי לכתוב ב'כל העיר'. יום אחד נפגשתי עם בן דוד שלי באנגליה, שגם היה עיתונאי ונהיה סופר, והוא שאל אותי אם חשבתי פעם לכתוב ספרות. אמרתי 'אולי, לא יודע', והוא אמר לי'טוב, קח את הזמן שלך, זה יבוא'. ואז חזרתי הביתה, ובאותו היום התחלתי לכתוב את מה שנהיה הפרק הראשון של 'אייס', הספר הראשון שלי. היו בו עוצמות שאני לא יודע אם אני יכול לשחזר. מאז אני כותב".
החוק הכי חשוב בעולם של גברון אומר שכל מה שהוא עוד מנסה לנסח, הדמויות שלו כבר ניסחו לפניו. קחו את הדמות הראשית בספר החדש, מיה, שנלחמת במשך 219 עמודים בתאגידים הסיניים האכזריים, רק כדי להתלבט אם זה אגואיסטי לעשות לביתה.
כך מסכם גברון את האידאליזם בצל הקפיטליזם: "זה סוג של הגשמה. של ניצחון אישי. זה לא שהיא מכרה את הנשמה, היא עושה משהו בשביל עצמה. ויש לה ילדה לטפל בה, תינוקת, היא עושה את זה גם בשבילה".
אני יכולה שנייה לדבר כמו תלמידה לספרות?
"או-קיי".
למיה יש תינוקת, לך יש תינוקת. מיה חושבת על עצמה, אתה חושב על עצמך. מיה מתרועעת עם תאגידי המים בחו"ל, אתה מתרועע עם תאגידי המו"לים בחו"ל. איפה הירושלמי הקטן בתוך הסופר הבינלאומי?
"נכון. כן, לא במודע, יכול להיות. אבל מכרתי את נשמתי לתאגידים בשביל זה? בסדר, בגרמניה אני ב'רנדום האוס', שזה אחד משני התאגידים הגדולים של הספרות, ובארצות הברית אני ב'הארפר קולינס', שזה השני. ישבתי לפני שבועיים עם העורכת שלי ועם רופרט מרדוק, שהוא העשיר שעומד בראש התאגיד, אז כן, אכלתי ארוחת צהריים שרופרט שילם, זה אומר שמכרתי את נשמתי לתאגידים?".
תלוי.
"גם בארץ זמורה-ביתן נחשבת לתאגיד הרשע. אני לא מרגיש ככה וזה לא מפריע לי להוציא שם ספרים. אני לא איזה לוחם חירות. אף פעם לא הייתי. שמו אותי במקום כזה, של אינדי והפה והטלפיים, אבל לי זה אף פעם לא קסם כאיזה אידאל, לא להצליח. כאילו, מה ההיגיון? אני צריך למכור מאה עותקים כדי שאותם מאה אנשים יחשבו שאני נפלא? עדיף למכור 2,000 עותקים ושיותר אנשים יכירו את המוזיקה או את הספרים. זה לא אומר שאני מקדם את התופעה של רשתות גדולות שפוגעות בחנויות עצמאיות וכאלה, אבל אני לא איזה אידאליסט שעומד על הבריקדות. מההתחלה, גם במוזיקה וגם בכתיבה, אני עושה מה שמעניין אותי לעשות. וזה עדיין ככה, לא הפסקתי את זה".
אז מה, הילד המוערך מהשוליים תמיד רצה להיות פופולרי?
"יכול להיות, זאת לא בושה, אף פעם לא רציתי להיות הכי מו ?ערך בשוליים. זה לא שאני כזה כוכב מיינסטרים או משהו, אני לא, אני אולי מתקרב לזה, אבל אני לא חושב שהספר הזה הוא איזו קפיצה ללב המיינסטרים. כשאתה כותב משהו שהוא קצת מדע בדיוני, אתה לא אומר 'בואו, חבקו אותי'".
שוליים, מיינסטרים, ארץ, חו"ל. אולי אין לך זהות?
"כן, זה נכון שזה דיאלוג שקיים בי. וזה נכון שהזהות שלי נזילה, כי אני בן של מהגרים. אבל זהות לאומית לא קשורה לעבודה שלך, זה משהו אחר".
זהות לאומית זאת מילה גדולה.
"אבל עדיין, מי אתה, מה אתה, איפה אתה חי".
לאום או אני?
"אני".
נא להמתין לטעינת התגובות
