הכל אודות חוה ב"בהכנסי עתה"
"בהכנסי עתה" חושף יוצרת איכותית נשכחת. אבל בשביל ליהנות באמת ממה שלחוה שפירא יש להציע, רצוי להתעלם מההקשר המגדרי שאליו כובלות אותה עורכות הספר
חוה שפירא, סופרת ומבקרת עברייה ילידת 1878, התעקשה לצעוד בדרכה שלה. בת למשפחת משכילים שלמדה תורה, עזבה את בעלה ואת בנה כדי ללמוד באוניברסיטה, הייתה לדוקטור לפילוסופיה, קיימה רומן עם גבר נשוי ממרחקים, נדדה ברחבי מזרח אירופה ובמרכזה עד שהפכה אזרחית צ'כית.
בדירתה בפראג נשמה את נשימתה האחרונה ב-1943, כשבוע לפני שנועדה להישלח אל מחנה הריכוז בטרזין. למעט אזכורים חטופים במחקרים ספורים, שפירא נעדרת מדפי ההיסטוריה העברית. מדוע נשכחה ועד כמה נשכחה-שאלות אלה כמעט מתייתרות בעקבות "בהכנסי עתה", ספר עב כרס המכנס סיפורים, מאמרים, מכתבים, ביקורות וקטעי יומן של שפירא ומחזיר אותה אל תודעת הקוראים.
בין היתר נמצאים בקובץ כל סיפורי "ספר ציורים" - סיפורים קצרים מאוד, שעיקרם התבוננות ותיאור של רגע, או שרטוט קווי מתאר של דמות. מובאים בו גם מאמרים שכתבה שפירא בענייני ספרות עברית וכללית, מסות מעניינות על דמות האישה בספרות העברית וגם מבחר רשמים על אנשי ספר עבריים - ביניהם י"ל פרץ ודוד פרישמן.
עם מכתביה למאהבה, המבקר והסופר ראובן בריינין, ועם קטעי היומן, מרכיבים הטקסטים דמות מרתקת באמת. גם אם בחלק מהטקסטים ניכר בוסר סגנוני או ספרותי, עדיין הם חודרים אל הלב ומגרים את המחשבה, וביחד מייצגים איכות ברורה.
ובכל זאת, לא הכל טוב. העורכות וונדי זירלר וקרול ביילין, מרצות להיסטוריה יהודית (ביילין) ולספרות יהודית ומגדר (זירלר) בהיברו יוניון קולג' בניו יורק, מבקשות לשפירא מקום במפה החסרה תמיד של הנשים בספרות העברית. אך במפה הזאת כבר ניצבות להן אחרות, ובראשן האישה הראשונה של הספרות העברית המוקדמת: דבורה בארון.
ביילין וזירלר אכן מזכירות את בארון באחרית הדבר אך נראה שהן מבקשות להאדיר את שפירא ולהעמידה בכוח במקום גבוה יותר מבארון, שהיא כבר חלק מהקאנון. לשם כך, ואולי לאור העובדה שגם בארון מוזכרת תמיד כיוצאת דופן בספרות העברית מתוקף היותה אישה, פונות העורכות באחרית הדבר (שבחלקה היא מעניינת מאוד) לקריאה מגדרית צרה, טרחנית ולעתים הפוכה במובהק מן הטקסטים של שפירא, שחוטאת ליצירתה כפי שהיא עולה מן המבחר.
שפירא, גם בסיפוריה המוקדמים, הנאיביים לפרקים, מרשימה יותר מבארון בשפתה החיה לגמרי, ביכולת ההתבוננות שלה ובעיקר בריבוי הקולות שלה כסופרת. בסיפוריה נחשפת המחיקה המזהירה שלה את עצמה גם מסיפורים שנוח לקרוא כביוגרפיים. קו פמיניסטי ברור נוכח ברבים מכתביה אך לא אחת יוצא הטקסט עצמו נגד הקו הזה, ומציג תמונה מורכבת של הבחירות שעל אישה לקבל.
דוגמה נפלאה לכך ניתנת כבר בסיפור הפותח את הקובץ, "הבודדה", ששואל את השאלה הנצחית: מה חשוב יותר, יופי או השכלה? ומציע כתשובה דווקא את דרכו של עולם, ולא את האידיאלים של ההשכלה ושל הפמיניזם הממוסד.
ביילין וזירלר מבטלות את הריבוי הזה, מתנשאות מעל הטקסטים שאינם נענים לקו הפמיניסטי. שפירא של סיפורים אלה מתוארת על ידיהן בפטרוניות כמי ש"הפנימה את משוא הפנים הגברי". מנגד , בבואן לשבח אותה הן מזהות את "נקודת המבט של מי שהודר הדרה משולשת אל השוליים - בעקבות שפה, מגדר וגיאוגרפיה".
נדמה לפעמים שמחקר הספרות המודרני אינו יכול בלעדי אותה הדרה. מה עניין לנו ?עובדה ששפירא פרסמה לא מעט בכתבי העת החשובים של התקופה? מה עניין לנו בהישגיה הריאליים בעולם הרוח, בצמיחתה כאישה וכאדם? מה עניין לנו בכך שהייתה אורחתו של פרץ ואף מוכרת לגדול היהודים, ח"נ ביאליק? את הכל נצמצם אל הנשיות.
בהכנסי עתה, חוה שפירא, עורכות: קרול ביילין, וונדי זירלר, רסלינג, 584 עמודים
את אותה פריזמה מגדרית מחילות העורכות גם על חייה של שפירא, על יומניה ועל מכתביה, בבחינת: ראו, כך גדלה אישה יוצאת דופן. בכך הן מתעלמות מתבונתה שלה: ברצנזיה קצרה מתארת שפירא ספר רוסי שמציע קריאה בסיפורי משה ואהרון מפרספקטיבה בולשביקית (ההדגשות במקור): " אמנות שתעודתה היא להכניס השכלה ידועה בלב העם, להוציא מסקנות ידועות מהופעות הקדמונים והאחרונים ולהפוך את השירה לתעמולה בעד מפלגה שלטת-אמנות כזו אינה יודעת מה זה חופש יצירה".
המגדר הוא הבולשביזם החדש, ויעיד
"כשאני לעצמי", כותבת שפירא, "מתנגדת אני לכל אמת המידה. הספרות, האמנות, השירה כמו המחשבה והדמיון בכלל ילדי החופש המה". הקריאה המגדרית שמבצעות העורכות ביצירותיה של שפירא ובחייה, מאיימת להשכיח בשנית את ייחודיותה של היוצרת הגדולה שמתגלית בין הדפים-סופרת שביקשה להתעלם מן הד?גמות המצמצמות ולפרוץ אל חופש אמיתי.
נא להמתין לטעינת התגובות
