מתוך הספר ברזל של ערן בר-גיל
"ברזל", שיצא לאור בהוצאת כתר, הוא ספרו השמיני של ערן בר גיל. הספר הפך גם לפרוייקט מוזיקלי בשיתוף עם ההרכב 1:1. האלבום המשותף יצא באוגוסט האחרון
מבעד לחלון נשקף האורן הענק שבחצר השכנים, ענֵף ועצום ומשופע. כעשרים-שלושים מטרים מפרידים בין אדן החלון ובין הגזע העייף, שטוחים לפני מכאן, מהמקום שבו אני שוכבת, ארוכים כחיי עד הבוקר הזה, הצלול והקר, ששמי הפלדה שלו נלכדים בין ענפי האורן ומכחילים מחוסרי חמצן, כמוני.
בבית דממה. עוד מעט אריק יתעורר ויקנח את אפו, וישתין, ויוריד את המים בניאגרה, וישטוף ידיים, ויגיע אלי לחדר, להרכיב לי את המשקפיים באצבעות לחות. בינתיים שקט. תנור הספירלה שפעם הייתי נוהגת להדליק בו סיגריות, לוהט, וחיפוי המתכת המבריק שלו זורק על הקיר ריבוע אש. ובחוץ האורן, וענפיו כמו אצבעות יד ענק היורדת אל החצר לזרוע אותה מחטים.
אני לא יודעת מה השעה עכשיו, וזה גם לא משנה. ביקשתי מאריק שיוריד מהקיר את השעון שהוא תלה שם למעני כדי שלא אאבד את תחושת הזמן; כדי שאשאר מחוברת ליום, לשעה, לרגע. אבל לפני שבועיים ביקשתי ממנו שיוריד את השעון, שבלילות שאינני נרדמת משגע אותי במונוטוניות המכוונת שלו, בטַק טַק טַק הקצוב של מחוג השניות, ובקפיצה הנוראה של הדקה החולפת. די. אני לא רוצה לדעת את הזמן. אני לא רוצה לחוש אותו מתבזבז משעון החול ההפוך של חיי, לא רוצה לעמוד להביט במותי ששועט אלי כמו משאית.
אני שומעת את השקט. אני חיה בתוכו, לכודה בו כמו יתוש בנטיף ענבר. כשרק קפצה עלי המחלה, לפני שידעו לקרוא לה בשמה הספרותי, בימים הנהדרים של התקפי החולשה ותחושת הרפיון ברגליים, נהגתי לשכב במיטה ולשמוע מוסיקה. בצהריים היתה יורדת עלי עייפות גדולה והייתי שוכבת במיטה, עצלה כמו אחרי לידה – מאזינה למוסיקה שנשאה אותי אל השינה, שממנה הייתי מתעוררת עייפה עוד יותר, וככה נשארת לשכב, מנומנמת כמו ביום שבת, עד הערב. אבל מרגע שאיבדתי את השליטה על הידיים, ולא הייתי מסוגלת עוד להחליף תקליטים בעצמי, איבדתי גם את היכולת ליהנות ממוסיקה, ובתוך תוכי ידעתי – כך מרגיש הסוף.
יש ימים שאני שוכבת כאן כמו חפץ, מתאמצת להרגיש את הגוף המרוקן שלי ולא חשה דבר מלבד החום העולה, עד שהתודעה שלי מתערפלת, ואני כאילו מתעלפת בלי ליפול. מתמוטטת אל תוך עצמי ומאבדת את הדבר היחיד שעוד נותר לי – הצלילות.
הרגעים האלה, שבהם החום שלי עולה והראש מתמלא בצמר גפן, גורמים לי להשיל מעלי את העליבות הקיומית שלי. אני נשטפת אל הערפל המטמטם וטובעת בו, קופצת לתוכו כמו מתאבדת מקומה שמינית, וכששבה אלי ההכרה ואני מגלה שעברו שעתיים, שחצי יום התכלה – ההכרה החדה הזו פוצעת אותי מבפנים עד שאני כמעט מצליחה לחוש כאב.
מאז ומעולם הגוף שלי בגד בי. כל החיים נאבקתי במשקל, וכשלרגע לא עמדתי על המשמר, כמו בתקופה שכתבתי את המאסטר, או שלוש שנים אחר כך, כשנכנסתי להיריון עם יעלי, מיד העליתי במשקל ארבעה-חמישה קילוגרמים – ולפעמים גם יותר – שהיו עולים לי בשנים של דיאטות.
וגם כשיעלי נולדה הוא בגד בי, ובתום שתים עשרה שעות של מאבקים לא פוסקים, הוא הביס אותי, והרופא החליט לסיים את העניין בניתוח קיסרי. וכשהייתי ילדה, ואמי רשמה אותי לשיעורי בלט שהעבירה איזו גברת שטראוס אחת בסלון ביתה, הגוף
שנאתי את זה, את כאב השרירים התפוסים. בהפסקות בבית הספר, כשהבנות היו קופצות בחבל, הייתי יושבת בצד ומשחקת חמש אבנים, ובשיעורי התעמלות, לאורך השנים, תמיד קיבלתי מספיק בקושי. כאילו שהמחלה חייתה בי כל השנים האלה, כמו מטען חבלה גנטי. ארבה בתוכי, כמו שחתיכת זכוכית שקבורה בחול אורבת לכף רגל יחפה.
אריק, לעומת זאת, תמיד אמר שהוא אוהב את הגוף שלי, גם כשעליתי במשקל. לא שכבנו לפני שהתחתנו, כיוון שמסיבה שאני לא מצליחה להסביר לעצמי עד היום, אריק התעקש שלא נלך עד הסוף. אחרי החתונה מצאנו שאנחנו לא מצליחים לעשות את זה. אני חושבת שאהבתי אותו אז יותר משאהבתי אותו בכל שלושים וארבע שנות נישואינו.
אז, לפני שלמדנו להתאים את הגוף שלנו זה לזה ולהתנות אהבים כמו זוג נורמלי ולהיכנס להיריון וללדת בניתוח קיסרי את שתי הבנות. וכל כך הרבה דברים חלמתי לעשות, והחלומות האלה קמים עלי בבלהה ומסתערים עלי בערותי, ממלאים את הזיותי בהקיץ – בחיים שלי יש יותר דברים שלא הספקתי לעשות מדברים שעשיתי.
נא להמתין לטעינת התגובות
