מזל שפרספוליס הוא סרט אנימציה
"פרספוליס" אינו אלא סרט מנדנד על חייה הטריוויאליים של צעירה איראנית מפונקת. מזלו שהוא עיבוד אנימציה, מה שמבטיח לו אוטומטית שלל אותות ופרסים
פרספוליס צילום: יח''צ
וכי מה היה "וול E", אותה התנבאות בשם האקולוגיה, בלי מבע האנימציה שנבחר בעבורו? ומה היה נותר מ"ואלס עם באשיר" אם ארי פולמן היה מתעקש להשאיר אותו בפאזת סרט התעודה? לא יותר מבקשת סליחה בוטה, הבאה מכיוונו של מי שנקלע לסביבתם של פשעי מלחמה, וכעת מכה באופן אופנתי על חטאו הנושן.
האנימציה, בחלק מהמקרים, הפכה למפלטו של הטריוויאלי, השטוח ולעתים גם חסר העמדה. ומה שנכון במקרה של "וול E" ו "ואלס עם באשיר", מקבל ממד מועצם עוד יותר בסרט "פרספוליס". וכי מה היה "פרספוליס" אלמלא בחרו בעבורו את הפורמט המצויר? סרט מתפנק, מנדנד, על גבול הצביעות. העובדה שהוא מוגש כעיבוד פילמאי לסדרת רומנים גרפיים פרשה לפניו הרבה שטיחים אדומים, טקסי הוקרה ופרסי איכות.
נכון הוא שרק אוויל לא יצטרף לקביעה הברורה מאליה, שהסרט המצויר על נגזרותיו השונות הוא מבע אמנותי נפרד, עצמאי, שאסור לשפוט אותו באמות מידה של קולנוע עלילתי או דוקומנטרי. מהבחינה הזאת, "פרספוליס" אינו שונה מ"רוג'ר רביט" או מ"סינדרלה". אך משום שבסופו של דבר גם מתוך המצויר, אוטונומי ככל שיהיה, בוקעת אמירה, ננקטת עמדה, ואלה אינן מתכחשות לצורך הזה, הרי שגם היחס אל המצויר צריך להיות כמו אל סרט רגיל.
מעשה בילדה בת תשע, שחיה בעושר ובשאננות בטהרן בחסות משטרו של השאה הפרסי. השנה היא 1978 ובקרוב תפיל המהפכה האסלאמית בראשותו של האייתוללה חומייני את כס הקיסרות. בינתיים גדלה הילדה בחיקה החמים של משפחה נאורה, שמאלנית מבית טוב, שפה ושם צימחה לה ענף קומוניסטי סורר. הדוד הנחמד, למשל, כבר ישב כמה שנים בכלאו של השאה באשמת פעילות אדומה, ויורשיו החשוכים של הקיסר עוד יחזירו אותו אל התא האפל ההוא.
והנה כי כן עלו האייתוללות לשלטון, וחייה של הילדה נתעטפו באופק קודר. כשבגרה מעט, החליט אבא לשגר את בתו ללימודים בווינה. וכך, כשהיא רק בת 15, מוצאת עצמה האיראנית הקטינה בעיר שאת שפתה אינה יודעת, מוקפת בבני נוער מנוכרים, שכלל אינם מודאגים מהשתוללות משמרות הצניעות בטהרן, ועטופה בחשדנותם של קשישים אוסטרים, שלא ממש סובלים בני אדם שעורם שחום.
שנתיים קשות עוברות על הנערה המתבגרת, שבהן היא מתאהבת פעמיים בצעירים בלתי ראויים לאהבתה, ונזנחת פעם ועוד פעם אל תוך ישימון הבדידות האישית. רע לה כל כך שהיא מעדיפה לשוב לטהרן ולפגוש מחדש בשוטרי חרש המדכאים את נשיותה המתפרצת, וכמובן גם בסבתא הנחמדה שלה, שהיא מקור הניחומים העיקרי בחייה של הצעירה הסובלת כל כך.
ומרוב שהיא סובלת, מזדרזת הצעירה-כעת סטודנטית לאמנות - להינשא בנישואים חפוזים מדי. זו, איך לא, עוד שגיאה נשית, שעליה תשלם האישה בגירושים מזורזים לא פחות. וכעת, כשבאמת צר לה ומר עולמה, היא נוטלת מטוס ונוחתת בפריז כדי להתממש סוף סוף כאישה וכבת אנוש.
היצמדות למבט אובייקטיבי, שמדלג לרגע על מושגים טעונים כמו "חומייניזם" ו"משמרות צניעות", מעלה שמדובר פה בסיפור התבגרות שגרתי, חסר עניין, שמיליונים דומים לו מתחוללים בכל רגע ורגע בכל אתר ברחבי תבל. בעצם, אין מיליוני סיפורים כאלה, משום שעושרה המופלג של משפחת היוצרת מייחד אותה מתהליכי התבגרות נשית מקבילים. לא בכל כפר הודי, עיר מחוז אינדונזית או עיירה פיליפינית יכול אבא לקפוץ ולרכוש לבתו המתייסרת כרטיס טיסה לווינה או לפריז, שלא לדבר על הזרמה שוטפת של אמצעי קיום.
הזווית המתפנקת, והמקוממת כל כך שמוטמעת ב"פרספוליס", זוכה להבהרות פשוטות בשתי סצנות המוכרות מאלפי סרטים קודמים, לאו דווקא מצוירים. הנערה בת ה-15, שמגיעה לבדה לווינה, אינה מבינה כלום כשפקידת ההגירה פונה אליה בשפה הגרמנית. שוד ושבר, אסון נשי כלל עולמי.
העובדה שהמשפחה המבוססת מטהרן מטיסה את הבת הקטינה הרחק ממחוזות ילדותה בלי שום הכנה
מוקדמת, אינה יכולה לשמש כעוד רכיב בתיאור הטרגדיה הפרטית של הילדה. שתלמד גרמנית, לכל הרוחות, וההלם שבו היא נתקפת כשפונים אליה בשפה זו לא יהפוך למשל פמיניסטי. הסצנה המטומטמת הזו חוזרת על עצמה פעם נוספת, כאשר הגיבורה, מבוגרת בעשר שנים, נוחתת בפריז ופקידת ההגירה פונה אליה בשפה הצרפתית. שוב, חזיז ורעם, הדגמה לאומללותה של האישה בעולמנו.
פינוק בשחור לבן
כאמור, אילו "פרספוליס", המתעקש להיות מתויג כאוטוביוגרפיה של היוצרת מרג'אן סטראפי, היה מצולם כסרט עלילתי רגיל, נראה שהוא לא היה שווה התייחסות. ההחלטה להפוך את הסיפור שלו למבע מצויר היא שסללה את הנתיב לשדרוגו המסחרר. שכן מאז נחשף הסרט בראשונה בפסטיבל קאן הוא גרף פרסים ואותות הצטיינות מרובים, המפלילים את מעניקי הפרסים בראיית עולם צבועה.
פרספוליס צילום: יח''צ
החזרה על המובן מאליו, שבוודאי הייתה מכוננת אפקט של שעמום מתמשך בסרט "רגיל", מקבלת פה נפחים "אמנותיים" משום שכלי הביטוי הוא באנימציה. לצורך העתקה פרטנית של "פרספוליס" מהספרות לקולנוע מסתייעת סטראפי באנימטור הצרפתי וינסן פארונו.
לשניהם זוהי התנסות פילמאית ראשונה, והם העדיפו לבצע אותה תוך היצמדות כמעט מלאה לגוני השחור-לבן. רק מעת לעת, ובעיקר בתחילתו של כל פרק, מדלג "פרספוליס" אל האופציה הצבעונית. אולי כדי להדגיש בקשת של גוונים את התקווה המקננת בלב הגיבורה העומדת לפתוח דף חדש בחייה, תקווה שמתנפצת כמובן חיש מהר אל תוך המבע השחור-לבן.
ככל שהסרט מתקדם, הולך ומצטבר הרושם שעניינו האמיתי אינו פוליטי, אלא פמיניסטי. הכלא המתואר בו אינו נתון לפיקוחם של האייתוללות, שוטרי החרש או משכירי הדירות באוסטריה, הכלא הוא הגבר, האסירה היא האישה. ומה לעשות, פרדון, מול טיעון שכזה, מצויר או לא, שום מבקר סרטים נברן וממושקף לא יעז להחציף פניו.
נא להמתין לטעינת התגובות
