מתוך "אש בבית" לאיריס לעאל
ספרה הרביעי של איריס לעאל מאחד שני זוגות במפגש סוף שבוע ביישוב כפרי. דמויותיה של לעאל נעות במרחב דורסני וציני, בחברת המהגרים הישראלית בה מופעלת עליהן אלימות גזעית, מעמדית ומגדרית
היא עמדה מחוץ לבית החדר-וחצי-שירותים-ומקלחת-במרפסת-גג-מאזבסט-גלי-מרצפות-סדוקות-ורופפות של איבון, בתחת של התחנה המרכזית, הטינופת היחידה במכלול טינופות שליזה לא חששה שתקבל בירושה כי הוא נקנה בדמי מפתח, והרגישה כמו נירון קיסר, עיניה רושפות אש וצהוביהם של שמי החול שרוחות עזות הביאו מהסהרה מתלהטים, משלימים את האשליה שבתים עולים באש.
בפנים ישבה איבון על הכורסה, פורקת את יגונותיה על שִדרתה העדינה של תרנגולת. היא כירסמה את הבשר סביב העצמות, ינקה מתוכן את המוח החום-גרגירי וטחנה את הסחוסים. אצבעותיה, שנשארו מחוץ לטווח החורבן שנפל על כל חלקיו האחרים של גופה, נברו בבשר, שומניות ויעילות כמו רימות.
מעל לראשה היה תלוי תצלום צבעוני של הבאבא סאלי. לימינו תלתה מגילת קלף ממוסגרת המונה את שש עצותיו של כ"ק האדמו"ר מרחלין שליט"א, מברך בכל תחומי החיים, על מנת להגיע לענווה. אמנם ליזה היתה קהל היעד של המופתים הקטנים הללו, נעוריה עברו תחת רושמם הנזפני והיא יכלה לדקלם אותם בעיניים עצומות, אבל אם להאמין לדבריה של איבון (דבר שאף פעם לא היה בו משום החוכמה), שראשה התחכך בתחתית המסגרת, דווקא חייה שלה הם שהתנהלו לאורם:
1. התבונן תמיד בחסרונות שלך ובמעלות הזולת; 2. שמח על כל הישג אך תייחס אותו לבורא עולם ולא לעצמך; 3. תכניע את עצמך בפני ההשגחה העליונה - חיֵה לפי הכלל "כל מה שהשם עושה - עושה לטובה"; 4. אל תאמין במחמאות שמרעיפים עליך הזולת או היצר שלך; 5. בכל מחשבה, דיבור, רגש, דמיון ומעשה - בדוק אם אתה מתגאה ותקן זאת; 6. בקש בפיך מהבורא ית' שתגיע למעלת הענווה ובקש להגיע לתיקון השלם ברחמיו.
איבון אפילו לא טרחה להרים מהשולחן את ספל הקפה של ליזה או לרכון לעברו. זוקרת את גבה, מטה את צווארה ומציצה אל התחתית, ירקה לעברה המשוער: "אני רואה גבר," התרתה בה, "ואיזה לב שיש לו. הוא מהגברים הכי גרועים, מאלו שמחריבים לאישה את החיים לכל החיים." ליזה התחלחלה מהנימה העניינית שבה הפריחה את דבריה, נימת ה"תעשי מה שאת רוצה, למי אכפת", כאילו לא מדובר בבשר מבשרה, ממשיכה לקרוע ולנגוס ולמצוץ את עצמות התרנגולת.
למורת רוחה, שוב עלתה לרגל לאיבון, מביאה לה מנחות להרגיע את חרונה: לבה הפועם על מגש, האור העמום של נשמתה, ריאותיה המפרפרות. היא ניסתה להתעלם ממאוורר התקרה שעירבל את האוויר הדחוס מעליהן בקולות הוווש-ווש שלו, להביו מתהפכים מעליה כמו הבטחה לעריפת ראשים ועשיית צדק, אבל צמרמורת התפשטה מעורפה דרומה, אל רכסיו התחתונים של גבה.
היא באה לספר לה על אדי, כמעט כלום עוד לא קרה והיא כבר מגיעה לבקש את אישורה, אלוהים יודע למה הוא נחוץ לה, מתחילה זהיר-זהיר, אבל קודם כול היא שולחת את ידה אל הגולף הארוך של אמא שלה, בתקווה שהניקוטין יקהה מעט את מצוקתה. ברגע זה בוּרוּת היתה תקווה בעבורה, התקווה היחידה, ועם זאת ידעה שאיבון העסיקה את עצמה בתוצאות, דוחפת את אפה למידע הסודי של הזמן בלי פחד, מפשפשת בעתיד: היא רצתה לדעת את כל הסיפור לפני שהוא מתחיל.
הרבה שמחה זה לא הביא לה, אבל סיפוק היה בשפע; היא דייקה פעמים רבות, מדווחת לליזה בטלפון על כל הצלחה: "בול פגיעה. שוב." האסון שצפתה הצדיק את הציפיות שתלתה בו ומיהר להתגשם. הטלוויזיה דלקה, כהרגלה, אבל איבון הואילה להשתיק את הקול, מפעם לפעם זורקת מבט ומתעכבת להתבונן בתמונות מסוימות, מגבירה את הקול באִצבוע מיומן אם מתעורר הצורך.
היא חלקה עם הפרשנים חיבה לשורות תחתונות והתחרתה איתם על קדרות התחזיות. ליזה היתה צריכה להתמודד על תשומת לבה עם הפוֹלוֹ-אַפְּס לסיפור החטיפה של שלושה חיילים בהר דוב והרצות חוזרות של המטווח בילד מוחמד א-דוּרא ואביו.
איבון לא נראתה מופתעת, ואולי באמת לא היתה מופתעת, או שרק השימה עצמה יודעת. הסוף הזה היה צפוי, חנן הוא נשמה טובה, חנן הוא משהו מיוחד, חנן הוא דוקטור, חנן הוא ממשפחה טובה, חנן מלא בכסף, ובמילים אחרות, חנן טוב מדי בשבילה, היא אמרה את זה כבר מן ההתחלה. "אני מרגישה נורא," אמרה ליזה, "פשוט זוועה." וזו היתה האמת לאמיתה, וכך היו גם הדמעות שנקשרו בעיניה.
"אני לא יודעת למה באתי ומה אני מספרת לך את זה בכלל, אני רק מרגישה רע
המבט של איבון היה מענה נחרץ. לא כל אישה, אמרו עיניה, רק נשים מסוימות. "אני לא חושבת ככה," צייצה ליזה, אבל איבון קטעה אותה: "יש לך או אין לך?" "בלי שום קשר," התגוננה ליזה. "בלי שום קשר יש?" התעקשה איבון. טכנית, איבון צדקה, היתה כאן מידה של חפיפה, אבל באופן מהותי הנישואים גוועו עוד קודם.
חודשים ושנים שהיתה לבד, מכל בחינה שהיא, או כך היא מנסחת את זה לעצמה עכשיו, והיא לא יודעת מה הניע את זה, ההתרגשות של השבועות האחרונים, התוכחה בעיניים הכהות של איבון, או הידיעה הנימית, הזוחלת לאטה מבהונות הרגליים ועד לרקות, ידיעה מקפיאה שהמילה לבד על כל הטיותיה עומדת לקבל משמעות חדשה בחייה דווקא עכשיו, משהכירה את אדי;
יהיה הדבר אשר יהיה, התייפחות קלה וחמה, כמו כדור מעיסת נייר, ניתקת מקרבה ומתגלגלת על פני לוחות לבה, נדחפת לגרונה ומתפוצצת כאן, גזירי קלינקס רוויי דמעות מתפזרים לנגד עיניה של איבון במרחק נגיעת ברך בברך, ושולחן פורמייקה בצבע אגוז הוא הדבר היחיד שמשמש משען בטוח.
השתררה שתיקה ששיהוקים וגריפות-אף הפרו אותה מעת לעת. איבון לא התענגה על מצוקתה של ליזה אבל מיאנה לעשות את המוטל עליה, לשלוח יד, לנחם; עיניה היו כבושות בדוגמה מורכבת להפליא של שטיח כרמל בגוֹני חרדל ואוֹקֶר שירשה מסוּליקָה, כאילו היא מנסה לשנן אותה. "בטח שלא נעים לך ממנו," התרצתה לבסוף, מניחה לתומה שבתה נתקפה מוסר כליות, "זה טבעי שתרגישי אשמה, עשר שנים זה לא הולך ברגל."
ליזה ניסתה להשתלט על היפחות. לא היתה חשיפה מסוכנת וקטלנית יותר משיברון לב ליד אמה. אף פעם אי-אפשר היה לצפות כיצד תגיב, אם כי נוסחה מסוימת התחילה להסתמן עם השנים ועם הניסיון, וזו לשונה: ככל שהאדם רחוק מאיבון וזקוק לה פחות, כך היא מפיקה מעצמה תועפות של אמפתיה כוזבת, שואבת עונג רעבתני, מושחת, מדרמת החיים של זרים.
ואילו במקרים של קרבה ממשית היא נענית בקוצר רוח זעוף, כמבקשת להשתחרר מהחובה הלא נעימה שבהתמסרות לצרכיו הרגשיים של מישהו שאינו היא עצמה. "ז'יבּ לי דיל מאחיָה, מותק," אמרה. "זה מתחת לכיור," הורתה, מחווה בראשה לכיוון המטבח. הוא אכן שם. מאז ומתמיד. מתחת לכיור. אלוף הערק: צבי שאנן שצמד קרניים ענפות, קוטרן תואם חמישים אחוז כוהל בנפח, נישאות על ראשו, פוזל לעברה בשביעות רצון עצמית, כאומר, תראי מה אני מסוגל לעולל.
אש בבית, איריס לעאל, הוצאת זמורה-ביתן, 316 עמודים
נא להמתין לטעינת התגובות
