רון מיברג פגש את ג'וזף הלר
לקראת סוף הקריירה שלו החליט ג'וזף הלר לכתוב את מה שאסור היה לו לכתוב - ספר המשך ל"מלכוד 22", "זמן סגירה". עם יציאת הספר, מעט לפני מותו, הוא העניק לרון מיברג את אחד הראיונות האחרונים בחייו
ג'וזף הלר צילום: ארכיון
מכיוון שעסק במלחמות ובאיוולת הנוראה שהיא צבא, "מלכוד 22" עמד בראש. ב-70' ביים מייק ניקולס סרט על פי הספר, ולמרות שהיה איום ונורא, לא יכולים היינו שלא לדבר בשבחו. אלה היו הימים שבהם נהגנו לשקר כדי להתיישר. דן בן-אמוץ עשה עלינו מכה שהיתה אמורה, מבחינתו, להציב אותו בשורה אחת עם ג'וזף הלר ונורמן מיילר, אבל זה היה נורא. זוג ספרים נצלניים שארבו לפתחה של חרמנות נערית כמו שועלים חולי כלבת.
"מלכוד 22" ראה אור ב-61, 16 שנה מתום מלחמת העולם השנייה שבה הוא עוסק. הספר הרים עבורנו את מכסה המנוע של הצבא והניח לנו להציץ - בימים שבהם ניסינו להגדיר את יחסינו עם צה"ל - אל התופת נטולת ההיגיון של גברים במלחמה. יוסריאן היה הגיבור שלנו. מקרה הקב"ן החביב עלינו. מודל חיקוי. הוא הציב סימן שאלה ליד הצורך במלחמה. כל מלחמה. כולל המלחמות הצודקות שלנו.
"מלכוד 22" ראה אור בהוצאת ביתן של אשר ביתן. תרגמו אותו בני לנדאו ובני הדר וערך צבאית אמיר אורן. בארץ הוא הפך לספר קאלט מיידי, בעיקר בגלל התזמון. בארצות הברית, כפי שבדקו ב"ניו יורקר" לפני כמה שנים, היה תיק הביקורות הספרותיות דק למדי וללא אוהדים רבים. זה היה אחרי המלחמה הגדולה ולפני וייטנאם, והאמריקנים רצו קצת שקט.
הלר קרא לספרו "מלכוד 18" אבל נאלץ לשנות את השם ל"מלכוד 22" בגלל "מילא 18" של ליאון יוריס. הלר התמודד באותה שנה על תשומת לב הקורא עם "השאפתנים" של הרולד רובינס, "פראני וזואי" של סלינג'ר ו"קן הקוקייה" של קיזי. לא תחרות קלה. ברבות השנים נמכר הספר בעשרה מיליון עותקים. המונח "מלכוד 22" קנה אחיזה בתרבויות שונות והפך לאחד הביטויים החביבים על ממשלות וביורוקרטיות ברחבי העולם.
סופר של ספר אחד
הטרגדיה היתה שג'וזף הלר הפך לסופר של ספר אחד. הוא היה סופר דל תפוקה וספריו האחרים והמעטים לא הצטברו בתודעה להיגד קאנוני. הלר חלה במחלת שיתוק נדירה שכמעט הרגה אותו והוציאה אותו מהמחזור לשנים ארוכות. כאשר החלים, החליט לכתוב את מה שאסור היה לו לכתוב.
ספר המשך ל"מלכוד 22", "זמן סגירה" שמו.
הוא השתמש בנדר של יוסריאן ש"נשבע לחיות לנצח או למות תוך כדי ניסיון", וחזר אל גיבורו. יוסריאן בן 68,
עשיר מהשקעות שעשה עבורו מילו מיינדרבנדר, יוצא מבית חולים שם התאהב באחות מקינטוש שהניחה לו ללטף את ירכיה ואת תחתוני המשי השחורים שלה. גרוש, אב לארבעה, משועמם עד מוות ומבועת מהרעיון שאכן יחיה לנצח.
עם יציאת "זמן סגירה" בעברית ראיינתי את ג'וזף הלר. למיטב ידיעתי, זה היה הראיון האחרון איתו. הוא מת זמן קצר אחריו. אינני יכול לתרץ את שאלותיי בדיעבד וממרחק השנים ואינני רוצה לשכתב אותן.
ניסו לברר איתך אם יוסריאן, מתחת למעטה הגוי שלו, הוא בעצם יהודי?
"ג'ון יוסריאן הוא גוי טיפוסי. הוא איננו יהודי בשום פנים ואופן. אבל יש לו תכונות יהודיות. ההחלטה העקרונית שלי היתה לא לעשות אותו יהודי. בבורותי הרבה נתתי לו שם ארמני, שעה שיוסריאן מגדיר את עצמו כאשורי. ההומור שלו, הציניות והשקפת העולם שלו נבעו ממני, מה שכמובן מזריק לדמות תכונות יהודיות".
התחושה היתה כי רבים וטובים רצו לראות אותך נכשל ונופל על הפנים.
"זאת תכונה משותפת לאמריקנים, לישראלים וכמובן ליהודים. כדי שתהיה שמח החבר הטוב ביותר שלך צריך להיכשל. זה משהו דפוק במין האנושי. אני משתדל להישאר מחוץ לוויכוחים פומביים, אבל מדי פעם משתחררת לי אמירה ליברלית בסגנון הישן, מה שממש לא אהוד כאן לאחרונה".
האם היית מודע לאפשרות שקוראים ומבקרים יתנגדו להחלטתך לשוב לגיבורים הקדושים של "מלכוד 22"?
" זה היה חלק מסיכון מחושב שלקחתי על עצמי וחלק מהאתגר. מצד שני, ידעתי היטב שאם אנסה לכתוב רומן עם עלילות משנה מרובדות כמו 'מלכוד', תמיד יהיו אלה שיגידו שאני מנסה לחזור לאותם גיבורים, לטריטוריה הספרותית של 'מלכוד', ולמחזר את עצמי. זה היה מלכוד 22 קלאסי: אם הייתי כותב ספר שמזכיר במבנה שלו ובעלילה את 'מלכוד22' מבלי להיות 'מלכוד22', אנשים אחרים היו קובעים עבורי שאני מנסה לחקות את 'מלכוד22'".
האם היו לך חרטות כאשר קראת את "מלכוד 22"?
"הייתי מופתע מאוד מיכולת הכתיבה שלי, בעיקר מהיכולת התיאורית ועושר השפה. מצאתי בספר תיאורים ומילים שכלל לא ידעתי שאני מכיר. זה הפתיע אותי מאוד, כי כאשר אני מדבר אני לא מכיר ולא משתמש ברוב המילים הללו. השליטה שלי בשפה היתה מפתיעה".
הספר נקרא "זמן סגירה". האם השם מרמז על העובדה שזה יהיה הספר האחרון שלך?
"ללא ספק יש לו את הנופך הזה. אני לא מתעלם מהמשמעות של השם. אני מתכוון לכתוב כל עוד אני חי, אבל הספר אמור לבטא בצורה מטאפורית את סוף כל הדברים. אני מקווה שזה לא הספר האחרון שלי. כאשר נותר לך זמן קצר, אתה מנסה לכתוב סיפורים קצרים ורבים. אני לא מסוגל לכתוב ספר קצר. יש לזה ניחוח של סגירה, אבל זה אינו מחויב המציאות".
בשנת 2000, אחרי מותו, ראה אור ספרו האחרון של הלר, "דיוקנו של סופר כאדם זקן". הביקורות, כרגיל, היו פושרות, והתייחסו בעיקר לקסם האישי ולחוש ההומור של הסופר המנוח.
נא להמתין לטעינת התגובות
