מדף הספרים של אבישג רבינר

היא מחטטת בספריות פרטיות, אוספת ספרים נטושים מהרחוב ושואלת מספריות ציבוריות. אבישג רבינר, שספרה "שיר ערש לילדה" רואה אור בימים אלה בהוצאת ידיעות ספרים מספרת על אהבותיה הספרותיות

אבישג רבינר | 10/9/2008 17:07

זו לא הפעם הראשונה שאני עורכת רשימה כזו, ומכיוון שאני אדם לא סנטימנטלי ויש המון ספרים ששינו את חיי, כל אחד ברגע אחר, במידה ובאופן שונים, בחרתי עשרה שבלטו היום מתוך הערימה ההולכת וגבוהה.

אבישג רבינר צילום: איל נבו

אני לא קוראת ספרים בגלל שהפכו לצעקה האחרונה, אלא פולשת לספריות פרטיות (שואלת וגם מחזירה), הולכת לספריות ציבוריות, מבלה בחנויות יד-שנייה ומחטטת בערמות המוצבות לעיתים על גדרות בתי דירות בתל-אביב, בדרך כלל אחרי שמישהו הוריש את ביתו לצאצאים שלא מעריכים את מה שהותיר אחריו.

לא ארץ לזקנים - קורמק מקארתי
אני זוכרת את ההרגשה מהטיול המשפחתי בגיל שש עשרה מהחוף המערבי למזרחי. בכל פעם שהופיעה בדרך השוממה איזו עיירה נידחת הרהרתי לעצמי – כאן במקומות הקטנים והשמרניים גדלים גם לא מעט רוצחים שקטים ואכזריים.

הספר הזה הוא מותחן מערבונים מצמרר אבל הדבר המופלא והכובש בו הוא תיאורי הטבע והמקום, קבלתי אותו במתנה לראש השנה מעם-עובד כשיצא ספר הילדים שלי "סיפור טעים", לקחתי אותו לסופשבוע בצפון ולא יצאתי מהמיטה.

אישה שבורה - סימון דה בובואר
הרמתי אותו ממחצלת בשוקחתן בדובנוב, הוא מורכב משלושה סיפורים העוסקים בנשים שכל אחת מהן מקדישה את חייה לגברים ולילדים שלה, וכולן משלמות מחיר. מכיוון שאני בגיל בו אחדות מחברותי מתחילות לתפוס שבעוד רגע יהיה מאוחר ליצור עולם מקצועי משלהן ואחרות כמעט מחמיצות את האמהות, הספר הזה היכה לי בבטן הרכה. רציתי לתת אותו לכמה נשים שמתחילות להיסדק. בינתיים הוא כאן על המדף.

המהמר, מרשימותיו של איש צעיר - פיודור דוסטוייבסקי
את הספר הזה שלפתי מאצל אמא אחרת וקראתי בלילה אחד בצימר מול הים. אני מעריצה את הכתיבה של דוסטויבסקי ותמיד מזדהה עם ספורים טובים על אנשים שמשתוקקים להיחלץ מהשוליים ומהפלונטרים שהם נכנסים לתוכם אבל פשוט לא מצליחים. סיפור שנוגע במהות של הצורך בהתמכרות, למעשה כל התמכרות, ומכאן שהוא אנושי ואוניברסאלי כל כך.

יהודים יהודים סתם - יהושע פרלה
חיים פסח, העורך שלי ל"שיר ערש לילדה", נוהג להמליץ לי על ספרים ואני בצייתנות רבה קוראת בהם בשקיקה. ייחודו של הספר הזה, שנכתב ערב מלחמת העולם השניה, מעבר לערכו הספרותי, הוא בכך שהוא חושף עולם שמאוד מסקרן אותי אבל הגישה

הבלתי מצונזרת אליו נעלמה ואיננה. פרלה, לבד מהיותו סופר נפלא, אולי לא פחות מעגנון, מתאר בכנות וברגישות מדהימה, את חויית החיים בעיירות האלה, בבתים של יהודים שומרי מצוות וקשי-יום, בין עסקנים יהודים לשכנים גויים.

אמא וגבוהה קוראז' - ברטולד ברכט
מוזר. בארץ מלמדים את ברכט האנטי-מיליטריסט לבגרות, אחר כך שולחים את הילדים הישר למלחמה. אני קראתי אותו בגיל עשרים, במבוא לתיאטרון מודרני בפקולטה לאמנות והצטמררתי. מאז ראיתי וקראתי כמה וכמה מחזות אנטי מלחמתיים אבל אף אחד לא טלטל אותי כמוהו. בשנה שעברה צפיתי בג'טה מונטה כאמא קוראז' בקאמרי בהפקה משובחת ובכל פעם שאני מחטטת למישהו בספריה ומגלה את המחזה אני מדפדפת בו שוב.

וזרח השמש -ארנסט המינגווי
המינגווי מסמן מפנה בכתיבת הפרוזה המודרנית, והפרגמטיזם שלו משמש מופת לרבים הכותבים גם היום. את הספר הזה בתרגומו החדש בזזתי מאחותי ונשאבתי לתוכו והוא נצרב בתודעתי, עצוב וייצרי וגם מעט אנטישמי. תמיד אהבתי ספרות גברית אמריקאית עם הדמות המצ'ואיסטית/שתיינית/הנוטה להרס עצמי. הנרי מילר, צ'רלס בוקובסקי, ריימונד קארבר - כולם אהובים עלי, והמינגווי הוא האב
הקדמון.

שיר ערש לילדה צילום: כריכת הספר

ניקולא הקטן ז'אן - ז'אק סמפהרנה גוסיני
כשבני יותם ביקש שאקריא לו מספרי "הארי פוטר" סירבתי, ולכן הוא קורא אותו בעצמו. אבל כשמבקשים ממני לחזור ולהקריא את ניקולא הקטן בפעם האלף, תמיד אני מסכימה. הספר הזה המתוק והציני, מספר על ילד צרפתי בשנות ה-50 ועל קורותיו בבית הספר, ומכיוון שילדיי לא הולכים לבית ספר, אני שמחה לקרוא להם ספרות שמעבירה בקורת מעודנת ומצחיקה על המוסד וחברת הילדים תחת טרור המבוגרים.

הרחבת תחום המאבק - מישל וולבק
מסתבר שכשמישל וולבק כתב את הרומן הזה, הראשון שלו, הוא היה בן גילי. לקחתי אותו מחברה בבית קפה והחזרתי לה כבר למחרת. קריא, מהיר, מצחיק ועצוב. הזעם של וולבק בדרך הביטוי המחוספסת והגברית השאיר עלי רושם עמוק.

הייתה לי בעברי קריירה משרדית ואמנם לא הייתי מעולם גבר מכוער, אבל כאישה המתקרבת לגיל ארבעים, אני יכולה להבין על מה וולבק בדרכו במשעשעת, כל כך כועס כאן.

מופע - יונה וולך
את הספר הזה קיבלתי ב-1992 ליום הולדתי השש עשרה מסהר שלו, חבר לספסל הלימודים. גם החברות וגם הספר שרדו את השנים. "מופע" הוא אחד הספרים שאני נוטה לשלוף בתקופות בהן הכתיבה אצלי פחות שופעת ולעלעל ולטבול בכישרון, בעזות, בעוצמה הפמיניסטית של וולך. יש אנשים שכישרונם של אחרים מדכא אותם, אותי יצירה גדולה, ולא רק בתחום המילים, מפעילה ומדרבנת.

זיכרון דברים - יעקב שבתאי
קראתי את "זיכרון דברים" אחרי שהוצאתי את הרומן הראשון שלי, "עלמה ומרתה" וכרבים אחרים, אני מניחה שהייתי לכותבת מעט שונה אחרי שקראתיו. השתחררתי מאי אילו תבניות שסחבתי עוד משעורי חיבור בתיכון. אחרי הכול, כל ספר מצוין באשר הוא, שאינו נקרא בשפת המקור מאבד משהו בדרך.

כאן קראתי בשפה שלי, על רחובות עירי, ההיסטוריה המזרח-אירופית שלי ואפילו אותו מעמד של הורי -הורי, פועלים ופקידים, בני "מעמד ההסתדרות". את השחרור והכאוס שבסופו של דבר יוצרים תמונה ברורה ומעיקה, אהבתי כל כך.