ערי האדם ונשמתו: מתוך מסה של פסבינדר
בימים אלה מוקרן בסינמטקים ברחבי הארץ "ברלין, אלכסנדרפלאץ" של הבמאי הגרמני ריינר ורנר פסבינדר. כתב העת "מטעם" שראה אור זה עתה מקדיש פרק מיוחד ל"ברלין, אלכסנדרפלאץ" - הספר של דבלין, הסרט של פסבינדר ומחשבות על שניהם
הבמאי ריינר ורנר פסבינדר צילום: אי.פי
תחילה, אם לומר את האמת, הספר בכלל לא מצא חן בעיני. הוא לא גרם לי אותם "וואו" ו"בום" שגרמו לי ספרים בודדים אותם קראתי עד אז. להפך: העמודים הראשונים – אולי 200 העמודים הראשונים – שיעממו אותי באופן מייאש כל-כך, עד שהנחתי את הספר בצד מבלי שהגעתי אל סופו, די משוכנע שאף פעם לא אמשיך לקרוא בו.
מוזר! לא רק שוויתרתי על השפעת אחת מיצירות האמנות המלהיבות והמהנות ביותר, אלא – ואני מאמין שאני יודע מה אני אומר – גם חיי, ודאי לא במלואם אך בהחלט בחלקם, אולי בנקודות מכריעות, ככל שאני יכול לראות עד היום, היו משנים את מסלולם, אילולא "ברלין, אלכסנדרפלאץ" של דבלין בראשי, בבשרי, בגופי ובנשמתי, ואתם יכולים לצחוק לי כמה שתרצו.
למעשה, במשך פרקים רבים, לאורך מספר רב של עמודים, דבלין – אולי מתוך פחדנות, או מתוך בושה מיסתורית, העומדת בניגוד לתפיסות המוסריות של זמנו ומעמדו, ואולי מתוך פחד לא-מודע שהשפיע עליו בדרך אישית כלשהי, מתחמק במשך פרקים רבים לאורך מספר רב של עמודים מהנושא שלו, או מוטב לומר: מהנושא האמיתי של ספרו.
פגישתו של ה"גיבור", פרנץ ביברקופף, עם יתר "גיבורי" הספר, ובייחוד המפגש עם ריינהולד, מפגש שעתיד לקבוע את המשך חייהם של שני הגברים הללו מתרחש במהדורת הכיס בת 410 העמודים בעמוד 155, כלומר אחרי יותר משליש ובאיחור של 150 עמודים לפחות, כך נראָה לי בזמנו, בקריאה הראשונה.
אגב, התרשמותי לא השתנתה במהותה עד היום, למרות שבאופן טבעי היא פחות גורפת. מדוע בעצם המשכתי, למרות כל זאת, ולגמרי למזלי, בטוח, לאחר שסבלתי בקריאת השליש הראשון של "ברלין, אלכסנדרפלאץ" כמו שכבר סיפרתי, בשעמום יותר מאשר בסערת רגשות או בהתלהבות, קריאה בבת אחת, ומוטב בליעה, זלילה או שאיבה. וגם ביטויים אלה אינם חזקים דיים כדי לתאר את הקריאה הזאת, שלעתים קרובות ובאופן מסוכן חדלה להיות קריאה, והפכה לחיים, לצער, לייאוש, לפחד.
גליון 15 של ''מטעם'' צילום: כריכת הגיליון
אגב, הייתי שמח להציג אותו קנה מידה אל מול כל יצירת אמנות. ייתכן ש"ברלין, אלכסנדרפלאץ" עזר לי להכיר בתביעה זו מן האמנות, לגבש אותה ולבסוף אף להחיל אותה על עבודתי-שלי. נתקלתי ביצירת אמנות שהיתה לה לא רק היכולת להציע מעין עזר לחיים, אלא, ועל כך עוד אספר, ביצירת אמנות המסייעת לפיתוח תיאורטי מבלי להיות תיאורטית; מאלצת לפעולה מוסרית מבלי להיות מוסרנית; עוזרת לקבל את השכיח כבסיסי, ובמלים אחרות כקדוש, מבלי להיות שכיחה או קדושה או להציג את עצמה (שלא בצדק) כדיווח על הבסיסי, וכל זה מבלי להיות אכזרית, דבר שיצירות ברמת חשיבות כזאת משיגות לעתים רחוקות מאוד.
אבל "ברלין, אלכסנדרפלאץ" לא רק סייע לי במעין תהליך הבשלה אֶתי. לא, הוא היה בשבילי, בהיותי תחת אֵימי גיל ההתבגרות, גם עזר אמיתי, חשוף וקונקרטי, לחיים, שכן באופן טבעי, כשקראתי אז את הרומן של דבלין, צימצמתי אותו לבעיות ולהתלבטויות האישיות שלי והפשטתי אותו לסיפורם של שני גברים שמעט החיים שלהם בעולם הזה יורדים לטמיון, ואין באפשרותם לאזור אומץ ולו כדי להבין, שלא לדבר על להודות, כי הם מחבבים זה את זה בדרך מיוחדת, אולי אוהבים זה את זה, משהו מיסתורי קושר אותם אחד לשני, יותר מכפי שנחשב להגון בין בני אדם.
כלל לא מדובר כאן על מיניות בין אנשים מאותו מין. אין ספק שפרנץ ביברקופף וריינהולד אינם הומוסקסואלים –
הם אפילו לא נתקלים בבעיות מסוג זה, במובן הרחב, אין בספר דבר המצביע על כך. אפילו לא יחסיו המיניים הברורים של ריינהולד בכלא עם צעיר אחד, ואין זה משנה בכמה שמחה מתאר דבלין מערכת יחסים זו. לדעתי אין בינה לבין כל מה שהתרחש בין פרנץ לריינהולד כל קשר. לא.
מה שהיה בין פרנץ לריינהולד אינו יותר ואינו פחות מאהבה טהורה, שהמוסכמות אינן מאיימות עליה. כלומר, זה בדיוק מה שהיה ביניהם. אך מובן ששניהם, ריינהולד יותר מפרנץ, הם ישויות חברתיות וככאלה מן הסתם אינם מסוגלים להבין וּודאי לא לקבל אהבה זו, פשוט להיכנע לה, להיות עשירים יותר ושמחים יותר מרוב אהבה, דבר שממילא קורה לאנשים לעתים רחוקות מדי.
ובעצם, איזו משמעות יכולה להיות בכלל, בעיני מי שגודל וחונך פחות או יותר כמונו, לאהבה שאינה מובילה לתוצאות מוחשיות, שאינה הופכת לדבר אשר ניתן להציגו, להפיק ממנו תועלת או להשתמש בו? אהבה כזאת חייבת, כמה עצוב ורע לאהבה, אהבה כזאת חייבת, לאלה שלמדו כי אהבה היא דבר שימושי, או לפחות מועיל, בצורה חיובית ושלילית גם יחד– הלא גם מן הסבל למדנו ליהנות – אהבה כזאת חייבת להיות מפחידה, פשוט מפחידה, בעיני אנשים כאלה, ובכאלה אני מתכוון כמובן לכולנו, לכל אחד ואחד מאיתנו.
בערך כך, או לפחות בדומה לזה, היה עלי לקרוא את "ברלין, אלכסנדרפלאץ" אז, באותה קריאה ראשונה. ואם להתבטא באופן ספציפי, קריאה זו סייעה לי להתגבר על פחדי המייסרים, שכמעט הפכו אותי לנכה, הפחדים שמא איאלץ לוותר על תשוקותי ההומוסקסואליות, לוותר על צרכי המודחקים. קריאה זו עזרה לי לא להיות לגמרי חולה, מזויף, חסר תקווה, עזרה לי לא להישבר.
כחמש שנים לאחר מכן קראתי את "ברלין, אלכסנדרפלאץ" בשנית. בפעם זו דבר לגמרי אחר הדהים אותי, עורר אותי להיפתח לחוויה, ושוב עזר לי להבין טוב יותר מה הוא ה'אני' – חוויה שעזרה לי לא לעשות דבר בלתי מודע, שבשפת רחוב אוכל לכנותו "לחיות חיים יד-שנייה".
בקריאה שנייה היה לי ברור יותר ויותר, מעמוד לעמוד, תחילה מתוך פליאה, אחר כך יותר ויותר מתוך בהלה, ולבסוף מתוך התרגשות כזאת עד שכמעט נאלצתי לעצום עיניים ולאטום אוזניים כדי להדחיק, היה לי ברור יותר ויותר שהחלק הגדול ביותר בי, התנהגותי, תגובותי, הרבה מהדברים שהייתי לעצמי ומה שחשבתי עליו כעצמי, לא היה שונה כלל מאותו דבר שדבלין מתאר ב"ברלין, אלכסנדרפלאץ".
כך הפכתי, באופן לגמרי פשוט ולא-מודע, את הפנטזיה של דבלין לחיי שלי. בכל זאת, היה זה הספר שעזר לי להתגבר על המשבר המפחיד הבא ולעבוד על משהו שקיוויתי כי בסופו של דבר יהפוך, פחות או יותר, למה שנקרא זהות, אם דבר כזה בכלל אפשרי בתוך כל הטינופת המבולגנת הזאת.
ריינר ורנר פסבינדר, ערי האדם ונשמתו, מגרמנית: ענבל קולינר, גליון 15 של "מטעם" כתב עת לספרות ומחשבה רדיקלית בעריכת יצחק לאור
נא להמתין לטעינת התגובות
