האהבה הפנטסטית של נורית זרחי
כל העסק שנקרא חיים, אומרת נורית זרחי, זה בשביל האהבה. העבר לא מתרפא. ובדידות זה עניין של תחושה. ולחיות בלי ילדים זה הכי מסוכן בעולם. ולכתוב להם זה כמו לקום בבוקר ולדרוך במקום שאף אחד עוד לא דרך בו. שיחה עם סופרת, משוררת ואישה מרגשת
למה להמיר כלבה בכלבה?
"הרבה כלבים עברו אצלי, כי תמיד קורים כל מיני דברים. פה היא בלעה משהו לא טוב, פה קיבלתי אלרגיה, פה נסעתי לחוץ לארץ ולא יכולתי לקחת אותה איתי אז נתתי אותה. לכלבה הנוכחית שלי למשל קוראים בלה, והיא אצלי כבר שנה וחצי. לפני כן היתה קיזי ולפני קיזי היתה עלמה, אבל תמיד כמו שאמרתי, משהו קורה. . . האמת היא שאולי אני מחפשת את הכלב האולטימטיבי-כזה שידבר. ולא שאני מאמינה באמת שיש כלב מדבר, אבל בכל זאת".
כלב מדבר נשמע ממש כמו דמות באחד מסיפורי הפנטזיה של זרחי, והיא כתבה לא מעט כאלה ("מיליגרם", "אמבטים", "כתם כתר קטשופ אהבה", "תנינה טובה ורעה"). כמה מהם מרוכזים עכשיו בספר אלבומי מרהיב בשם "הספר הפנטסטי של נורית זרחי" (ידיעות ספרים), שמכיל עשרה סיפורים פיוטיים, מרובדים, בעלי אופי פנטסטי כמובן, שפורסמו בעבר אך אזלו מן החנויות וכעת קובצו מחדש.
בין דפיו אפשר לפגוש במכשפות ובעכבישונת, בפיות ובחתולות, ואפילו בבת ים קטנה, רק בגרסה מודרנית. עולם נטול מחיצות וכל יכול זה, בו עושות הגיבורות את הבלתי אפשרי, הוא קסום ונוגע ללב לעתים עד כדי בכי. מה גם שלכל היופי המילולי הזה מתווספים איוריה הווירטואוזיים של רותו מודן.
הסיפורים הפנטסטיים הם רק חלק מהיצירה הרחבה של זרחי, 67. היא מוכרת בעיקר בזכות ספרי הילדים שלה, המצטיינים בעומק לשוני ורעיוני ובהומור בלתי מתיילד (ובכך מתאימים למנעד רחב של גילים), אך היא פרסמה גם פרוזה ומסות למבוגרים, והיא גם משוררת נחשבת שמאחוריה פרסים כמו פרס ביאליק ופרס ראש הממשלה.
בקרוב יראה אור בהוצאת הקיבוץ המאוחד ספר עב כרס שמכיל את כל שירתה וילווה באחרית דבר של דן מירון. "אני חושבת ששירה זה הדבר העיקרי", היא מתוודה, "מבחינתי הכל זה שירה. זה נורא הדהים אותי שדן מירון עשה את זה כי תמיד חשבתי: מי מסתכל עליי בכלל כמשוררת?".
ספר? כל כתבי? כזה הוא חלומם של משוררים רבים. זה חותם של הצלחה.
זה נעים לעשות משהו ולהצליח, אני לא אגיד שלא, כי זה יהיה שקר. אבל מה זה להצליח? את בסופו של דבר חיה בבית שלך, את לא חיה בראשים של האחרים עם ההצלחה שלך. אני זוכרת פעם נכנסתי עם אהרן שבתאי ברחוב ונכנסנו לחנות ספרים והוא אמר לי: תארי לעצמך שמרילין מונרו גם הרגישה ככה. היא היתה כל כך מפורסמת, כולם הכירו אותה ורצו אותה אבל אף אחד לא יכול היה לעזור לה לחיות. לחיות את צריכה בכוחות עצמך.
אחד מספריו הידועים של יהודה עמיחי קרוי "מאחורי כל זה מסתתר אושר גדול". על משקל משפט זה, ובניגוד אליו, אפשר לומר שמאחורי סיפוריה של זרחי מסתתר עצב גדול, וגם בדידות קיומית ותחושת אבלות. ספרה האוטוביוגרפי "משחקי בדידות", שהופיע ב-99', מתאר את סיפור ילדותה והתבגרותה בקיבוץ כילדה יתומה מאב - הסופר ישראל זרחי, שנפטר כשהיתה בת חמש - וחושף תהום של עצב. תחושות רפאים ממש.
נדמה כי תחושת הבדידות שלך היא סובייקטיבית. הלוא העבר כבר מאחורייך, יש לך שתי בנות, שישה נכדים.
"נכון. אבל עניין של בדידות זה לא איך את חיה או עם מי את חיה, זה עניין של תחושה. את יכולה לחיות עם חמישה בעלים ולהרגיש בודדה. ובכלל, מה זה בעצם העבר? זה רוחות רפאים. זה היה וזה לא מתרפא. מה שכן, ברור לי שהבנות שלי זה המזל שלי, כי זה ממש מסוכן להיות בלי ילדים בעולם".
היית הולכת לאיבוד?
"אני חושבת שכן".
מה מושך אותך כל כך חזק אל עולם הילדים?
"זה כאילו שאת קמה בבוקר ואף אחד עוד לא דרך. זה עוד לא צבר אבק. לילדים אין תודעת מועצמת, תודעת יתר. הפעם הראשונה היא שובת לב".
מה מקורות ההשראה שלך? הספרים האהובים עלייך?
"הקורא והכותב שלי הם מאוד נפרדים לכן לא כל מה שאני אוהבת לקרוא אני אוהבת לכתוב. את 'האסופית' קראתי המון פעמים, גם את'פצפונת ואנטון' מאוד אהבתי".
ומה עם פינוקיו, עליסה?
"עליסה ופינוקיו זה לא ספרי ילדים. הם מאוד מצוקתיים ומתעסקים בנושאים מאוד עמוקים כמו בספרות המבוגרים ואפילו יותר. כל הסופרים הקלאסיקנים הללו כתבו כמעט כולם מתוך טראומה קשה שקרתה להם בילדותם - כמו מוות של אחד ההורים. הספרות הזאת היא ספרות פצע, כי מבחינה ארכיאולוגית היא מגיעה עד לפצע. לכן היא לא בדיוק לילדים. היא הוויה לא גילית".
עושה רושם שגם הכתיבה שלך מקורה בפצע. מות אביך בילדותך מופיע בספרייך כמוטיב חוזר.
"אני חושבת שגם אצלי זה בא ממקומות דומים אבל לא ממש. זה לא בהשראת היצירות הגדולות האלה, אלא יותר בהשראת ספרות ילדים. אולי זה נוגע במשהו אבל זה לא ממש יושב שם עמוק. הספרות הריאליסטית שלי היא אוטוביוגרפית אז יש בה את תולדות חיי".
אבל הכאב ניכר גם בספרי הילדים שלך. "אם אמא שלי לא יכולה לאהוב אותי - מי כבר בעולם כולו יצליח בזה? " למשל , שמתאר את תלאותיה של חתלתולה קטנה בשם פטוניה שאחרי שאיבדה את אמא שלה בחצר, בחשיכה, אבד לה גם האמון כי אמא שלה אוהבת אותה, ולכן היא מנסה למצוא חן בעיניה ובכל מחיר. יש בסיפור המרגש הזה מסר חזק.
"נכון, והמסר הוא אהבה. הסיפור מדבר בעצם על מה האהבה עושה, מה האמהות עושה לילדים. מה הראייה עושה. זה מתחיל מהעיניים: אתה רואה מישהו, מישהו רואה אותך, אתה רואה שרואים אותך. כי אם מישהו לא אוהב אותך, או שאתה חושב שהוא לא אוהב אותך, אתה הולך לאיבוד. לעומת זאת אם מישהו אוהב אותך אז, כפי שכתוב בסיפור, הוא כאילו הוציא אותך לאור. אהבה זה הדבר הכי חשוב בעולם, זה נותן הכי הרבה כוח. כל החיים, כל העסק הזה, זה בשביל האהבה".
זרחי היא כמעט היחידה בארץ שכותבת ספרות פנטסטית. "נורא לא אהבו את זה בארץ", היא מאשרת. "הארי פוטר אולי קצת קירב לזה. אבל בסוף התרצו לי והסכימו".
למה לדעתך?
"בגלל הציונות, או בגלל שאנחנו חיים בעולם מדי דמיוני מתוך הנחה שזה לגמרי מציאותי. כל העניין של הארץ ושל השפה מפחיד לחשוב'אם תרצו אין זו אגדה'".
בארצות עם מציאות רגועה יותר יש יותר פנאי לספרי פנטזיה.
"נכון, אבל בשנים האחרונות גם בארץ ישנה התעוררות בתחום. יש את שהרה בלאו, שמעון אדף, הגר ינאי. אני חושבת שהספרות הריאליסטית נמצאת בבעיה גדולה כי היא מיצתה את עצמה לגמרי. הריאליה, זה כבר איכשהו לא מתאים לקצב המהיר של העולם כיום. ספרות ריאליסטית נעשתה מאוד אנתרופולוגית: כורדיסטן, אפגניסטן. . . זה דומה מאוד לעיתונאות במובן מסוים. אבל אני
הכתיבה לילדים והכתיבה למבוגרים, אמרה בעבר מספר פעמים, הן שתי מערכות שונות שאי אפשר לעשות אותן בכוונה אחת או בזמן אחד, אבל שתיהן דורשות ממנה את אותו דיוק ומאמץ, שמתבטאים בעבודה קשה ובאינספור טיוטות. ספר ילדים טוב, היא מציינת עכשיו, הוא ללא ספק ספר שמבוגר יכול לקרוא אותו וליהנות ממנו.
מהו הדבר החשוב עבורך בכתיבה?
"צריך לדייק את המאה אחוז. אם פספסת, זה נשאר על הנייר, זה לא בסדר. אבל עם זאת תמיד מפספסים".
אז השאיפה הגדולה היא לדייק?
"השאיפה הגדולה היא להישאר בחיים".
נשמע כמו פחד עמוק מהמוות.
"לא, ממש לא. אני פוחדת, אבל באופן הרגיל. יש אופן אחר? אני לא יודעת. תראי, אני לא אומרת שום דבר על שום דבר, מעבר לזה שצריך לקום בבוקר ולעשות מה שצריך לעשות".
זאת אומרת שהחשוב הוא לא להרים ידיים?
"נכון, כי אם מרימים ידיים אז לא יכולים לשחות ואני הרי שוחה כי אני בעד החיים. אי אפשר גם להרים ידיים וגם לשחות. אם כי לפעמים אני מצליחה לעשות את זה (צוחקת). יש שיר כזה של המשוררת האנגלייה סטיבי סמית' שאומר: 'אני לא מנפנפת אני טובעת'. אז אני בין זה לבין זה".
ומה בכל זאת מחזיק אותך למעלה? הכתיבה?
"לא, לחלוטין לא. אנשים שאני אוהבת זה הדבר שחשוב לי. כתיבה זה לא החיים, זה משוט. זה לא הספינה ולא הים".
אחרי כל כך הרבה ספרים, יציאת ספר עדיין מרגשת אותך?
"זה תמיד מרגש איכשהו כי את עומדת כלפי מה שעשית וכלפי מה שאולי לא תעשי יותר. את באמצע של תהליך כי אולי לא תכתבי יותר? אולי זה פחות טוב ממה שעשית? אולי בכלל איבדת את זה?".
את ההשראה?
"כן, השראה זה מופלא. אז איך אומרים? במופלא ממך אל תדרוש. צריך להגיד תודה רבה ולסתום את הפה".
נא להמתין לטעינת התגובות
