הגשר: מתוך "המתנקש העיוור"
מרגרט אטווד, זוכת פרס בוקר, שכתבה יותר מ-25 ספרים, שוזרת שלושה סיפורים מסודותיה של שתי אחיות ממשפחת צ'ייס. מתוך הפרק הראשון
המתנקש העיוור צילום: כריכת הספר
לי נודע על התאונה מפי שוטר: המכונית היתה שלי, והם חיפשו ומצאו את הרישיון. נעימת דבריו היתה מלאת כבוד: אין ספק ששמו של ריצ'רד היה מוכר לו. ייתכן שהצמיגים נתפסו במסילה של חשמלית, אמר, או שהבלמים התקלקלו, אבל הוא גם ראה חובה לעצמו לדווח לי ששני עדי ראייה - עורך דין בגמלאות ופקיד בנק, אנשים אמינים - טוענים שראו את כל האירוע. לדבריהם, לורה הפנתה את המכונית בתנועה חדה ובכוונה תחילה, וצנחה מן הגשר כלאחר יד, כמי שפוסע ויורד מעל אבן שפה.
הם הבחינו בידיה שעל ההגה בגלל הכפפות הלבנות שלבשה. זה לא הבלמים, אמרתי בלבי. היו לה סיבות משלה. לא שהן היו אי-פעם כסיבותיו של כל אדם אחר. חסרת רחמים לגמרי היתה מן הבחינה הזאת. "אני משערת שאתם רוצים שמישהו יזהה אותה," אמרתי. "אני אבוא מהר ככל האפשר." שמעתי את השלווה בקולי, כאילו ממרחק. לאמיתו של דבר בקושי הצלחתי להגות את המילים; פי היה רדום, וכל פני היו נוקשות מכאב. הרגשתי כמו אצל רופא שיניים.
רתחתי מכעס על לורה בגלל מה שעשתה, אבל גם על השוטר מפני שרמז שעשתה זאת. רוח לוהטת נשבה סביב ראשי וקווצות שערי התרוממו והסתחררו בה, כמו דיו שנשפך לתוך מים. "אני חושש שתהיה חקירה, גברת גְריפֶן," אמר השוטר. "כמובן," אמרתי. "אבל זו היתה תאונה. אחותי אף פעם לא היתה נהגת טובה."
ציירתי לי בדמיוני את פניה הסגלגלות החלקות של לורה, את פקעת שערה המהודקת יפה בסיכות, את השמלה שלבשה מן הסתם: שמלת כפתורים עם צווארון קטן מעוגל, בצבע שקט - כחול כהה או אפור פלדה או ירוק
של מסדרון בבית חולים. צבעי חזרה בתשובה - לא כמו משהו שבחרה ללבוש דווקא, אלא כמו משהו שהיתה כלואה בתוכו.
החיוך למחצה הרציני שלה; גבותיה הזקורות בהשתאות, כאילו היא מתפעלת מהנוף. הכפפות הלבנות: מחווה נוסח פּוֹנטיוּס פּילָטוּס. היא רחצה את ידיה, ניערה את חוצנה ממני. מכולנו. על מה חשבה בעת שהמכונית עפה מהגשר והיתה תלויה לה כך מושהית באור שמש אחר הצהריים, מנצנצת כמו שפירית באותו הרף-עין של נשימה עצורה לפני הנפילה?
על אלכס, על ריצ'רד, על הפרת אמון, על אבא שלנו וההתמוטטות שלו; על אלוהים, אולי, ועל העסקה המשולשת, הגורלית שלה. או על ערמת המחברות הזולות שמן הסתם הטמינה באותו הבוקר עצמו בשידה, בתוך מגירת הגרביים שלי, בידיעה שאני היא שאמצא אותן. כשהלך השוטר לדרכו עליתי לקומה השנייה להחליף בגדים. לביקור בחדר המתים אזדקק לכפפות, ולכובע עם טול. משהו להסתיר את העיניים.
אולי יהיו שם עיתונאים. יהיה עלי להזמין מונית. כמו כן עלי להזהיר את ריצ'רד במשרדו: הוא ירצה שתהיה לו הודעה מוכנה של השתתפות בצער. נכנסתי לחדר ההלבשה שלי: יהיה עלי ללבוש שחורים, ולקחת ממחטה. פתחתי את המגירה, ראיתי את המחברות. הִתרתי את חוט המשיחה שנכרך סביבן שתי וערב. שמתי לב ששיני נוקשות וכולי אחוזת צינה. אני ודאי בהלם, גמרתי בלבי.
באותה שעה נזכרתי ברִינִי, מהזמן שהיינו קטנות. ריני היא שחבשה שריטות וחתכים ופציעות קלות: אמא אולי נחה, או עשתה מעשים טובים במקום אחר, אבל ריני היתה שם תמיד. היא היתה מניפה אותנו באוויר ומושיבה אותנו על שולחן המטבח המצופה אמייל לבן, לצד בצק הפאי שהיתה מרדדת או התרנגולת שהיתה מבתרת או הדג שהיתה מרוקנת את קרביו, ונותנת לנו גוש של סוכר חום כדי שנסתום את הפה.
תגידי לי איפה כואב לך, היתה אומרת. תפסיקי ליילל. פשוט תירגעי ותראי לי איפה. אבל יש אנשים שלא יכולים להגיד איפה כואב להם. שלא יכולים להירגע. שלעולם לא מפסיקים ליילל.
נא להמתין לטעינת התגובות
