ענק יהלומים על צוואר של עכברוש: פרק מספר
ספרו הרביעי של דודו בוסי "בסמטאות" שיוצא לאור בימים אלה בהוצאת כתר מבוסס על הטור השבועי המצליח של בוסי שהתפרסם בעיתון "העיר". במשך שנתיים שוטט בוסי בסמטאות תל אביב, פגש בעלי חלומות והעלה את סיפוריהם על הכתב. טור מתוך הספר
הוא הרים את ראשו אל השמים הבהירים, שאף אוויר מלוא ריאותיו, גִלגל את עיניו הטרוטות אל מגרש הגרוטאות מול ביתו והחליט להיות גנן.
באותה שעה סיימה סילבי להכין סנדוויץ' לצעיר בניה, הידקה את הכיפה לראשו, נישקה את לחייו התפוחות, שילחה אותו לבית-ספר, נכנסה לחדר השינה, השליכה כפכף על בעלה והעירה אותו ליום עבודה נוסף. ישבתי במרפסת ביתי, שתיתי קפה, עישנתי סיגריה ראשונה והתבוננתי חליפות בשכן בפיג'מה ובשכנה שתריסי ביתה פתוחים ממול.
משיח הסיר את חולצת הפסים, ובכרס חשופה ומוצקה החל לפַנות את הגרוטאות מהמגרש. הוא הבחין בי וביקש שארד לעזור לו, אמר שהוא רוצה להכין גינת פרחים, אבטיחים, עגבניות ומלפפונים והבטיח שיקצה לי פינה נסתרת לגידול צמחי גראס. אמרתי לו שגראס הוא לא מהסמים החביבים עלי, אבל לראות גינת פרחים וירקות בלב הסמטה המוזנחת זה כמו לחזות בענק יהלומים על צווארו של עכברוש.
"רעיון וחיזיון פנטסטי," עודדתי אותו.
לפתע החלה סילבי להרים את קולה. הרמתי את עיני והתבוננתי בה. לאחר שהעיפה את בעלה מהמיטה אל המקלחת בבעיטה התפנתה סילבי להתעלק על צווארו של בנה האמצעי, חייל בשירות חובה שערק מבסיסו המרוחק.
"ומה יהיה עם המג'נונה?" הורדתי את עיני ושאלתי את משיח בלחישה רמה.
"מי זאת בכלל?" שאל בזלזול. "חוץ מזה," הוסיף, "אני הולך להפוך המזבלה הזאת לגינה דה לוקס, יסלק מכאן העכברים, יעשה המקום בונבוניירה, למה שמישהו יבוא בטענות על דבר כזה?"
צודק, חשבתי לי וירדתי למטה. הפשלתי שרוולים וניגשתי למלאכת האיסוף והפינוי. בהתחלה הכול הלך טוב ויפה, עבדנו ושרפנו קלוריות שנדבקו לגופינו במהלך החורף האחרון. אך כבר אחרי שעה נאלצנו לשכנע צמד שוטרים שהוזעקו לסמטה שכוונותינו טהורות ושאין לנו שום עניין להשתלט על השטח, כפי שסברה
משיח הבהיר לשוטרים שהשטח הזה אינו בבעלותה של סילבי, ושבסך הכול הגינה המתוכננת תשפר את חזות הסמטה ואת איכות חייהם של השכנים, כולל שלה ושל בני משפחתה. סילבי צפתה בנעשה מבלקון הקומה השנייה. בצווחות ובתנועות ידיים גדולות הפצירה בשוטרים לעצור אותנו על הניסיון לגזול את אדמות המדינה. משיח נלחם על הרעיון שהגה כאחרון החלוצים המפריחים את השממה.
תחילה עמדתי לצדו ונאבקתי אתו על הגינה העתידית, אבל כשהושלכה עלי נעל מן הבלקון נטשתי מיד את המערכה והותרתי אותו להילחם לבדו על פרחי עקרונותיו הירוקים.
הוורידים במוחו עמדו להתפקע מקריזה, הוא צרח וקילל את סילבי, והיא מצדה החזירה קללות והשליכה חפצים מהבלקון. השוטרים האומללים ניסו להרגיע את הרוחות, ולאחר שעה ארוכה של החלפת מהלומות בין השכן מייבש הגרוטאות לשכנה הקריזיונרית הושגה רגיעה זמנית. משיח התחייב לגשת לחברת חלמיש - בעלת הקרקע - ולתבוע ממנה לפַנות את הגרוטאות מהמקום. סוכם שעד שלא יעשה זאת אסור יהיה לו להזיז שום חפץ מהשטח.
ברגע שהניידת יצאה מן הסמטה הרים משיח את ראשו אל סילבי וקרא לעברה בקול, "ינעל אבו אבוקי, יא סוּרמאיָה! מה קרה? מה כבר רציתי לעשות? לפלוש לך לתוך הבית? היתה יכולה להיות כאן גינה סוכר, היית באה, קוטפת לך מלפפון, עגבנייה, פרח... מה, רציתי לעשות את זה רק בשבילי? כולם היו נהנים מהגינה, לא רק אני!"
שכנים סקרנים שיצאו מביתם עמדו לימינו של משיח והטיחו בסילבי דברים קשים. אך סילבי הערסטיבית חזרה ואיימה שאיש לא ייכנס לשטח, ולא משנה מה כוונותיו, אחרת תשוב ותפנה למשטרה.
יומיים לאחר מכן היה משיח אמור לחגוג את יום הולדתו. בשנים קודמות נהג להעמיד מנגל במדרכה הצרה שבפתח ביתו ולנפנף ריחות כנפי עוף ומצב רוח טוב. אך הפעם, כמו בשנה הקודמת, שבה איבד את בנו עמי, שבתה השמחה. רוחו עדיין היתה עכורה מהתקרית. בשיחות בינו ובין דיירי הסמטה לא הפסיק לקלל את השכנה המלשינה מהקומה העליונה. רק ארבעים ושמונה שעות לפני כן צץ במוחו רעיון גינת הפרחים והירק, וכבר הפך אצלו לאובססיה.
מהיכרותי אתו ידעתי שלא יֵדע נחת ושלווה עד שלא יקטוף את העגבנייה הראשונה מהגינה. הפצרתי בו לשכוח מזה, להדליק את הפחמים ולחגוג כבשנים שלפני התאבדות בנו. כמוני הפצירו בו גם יתר השכנים. הבאנו לביתו בשר כבש וכנפי עוף, בקבוקי בירות, ערק, וודקה ומשקאות קלים, אך לשווא - הבנאדם שמר בקנאות על כעסו ותסכולו וביטל את החגיגה.
בשעת לילה מאוחרת פרצה מהומה נוספת בסמטה. שני שוטרים צבאיים הידפקו על דלתה של סילבי כדי לעצור את בנה העריק. השכנים התעוררו מהצרחות של האם המגוננת. אמנם ימים רבים לפני כן הפצירה בו לחזור לבסיס ולהסגיר את עצמו, אך לא יכלה לשאת את מראה שני הגברתנים במדים המכים אותו מכות נמרצות משום שקילל אותם וניסה להתחמק מאזיקיהם.
באופן די צפוי, הראשון שנחלץ לעזרתה של האם היה לא אחר ממשיח לוי, שיותר משהוא מתעב את שכנתו הוא מתעב מדים וממסד. לא פעם חילץ בכוח את בנו המנוח מידיהם של שוטרים שניסו לעוצרו על אחזקת סמים ושימוש בהם (לאחר שחילץ אותו מידי החוק ניסה לשכנע את בנו בכל דרך להצטרף לתוכנית גמילה, אך מאמציו העלו חרס בידו. כדי שלא יידרדר לפשע ויתחיל לממן את הסם מפריצות ומגניבות, היה מממן מכיסו, בלב כבד ובלית ברירה, את סם המוות של בנו, שלפני ההתמכרות היה קלאבר ישר דרך ויפה תואר להרגיז).
משיח מיהר לעלות לדירתה, דחף את השוטרים, קילל אותם, והצליח להבריח את הבן העריק מאזיקיהם השלופים. כשהשוטרים הסתלקו נפלה סילבי על צווארו של משיח, קיללה את בנה הפוחז, ובאותה נשימה בירכה את שכנהּ על שהצילוֹ ממעצר ומאלימות השוטרים הצבאיים.
חודשים מעטים לאחר מכן זכה משיח להגשים את חלומו ולקטוף פרחים וירקות טריים מהגינה הרעננה שטיפח. יום-יום עבד בה באהבה ובמסירות, השקיע בה את כל זמנו ומרצו, ודיבר רק עליה. באמצע הגינה - ואת כוונתו זו שמר בסוד - תלה שלט גבוה שבו רשם באותיות קידוש לבנה "גינת עמי".
הוא מילא סל מכל טוב והזעיק את סילבי. השניים עלו למכוניתו ונסעו יחד להעניק במכוניתו את היבול הראשון לבנה הכלוא, שהסגיר את עצמו שבועיים לאחר ניסיון המעצר הכושל ונשפט לשישה חודשי מאסר.
אך השמחה והשלווה היו קצרים. כמה ימים לאחר מכן הגיעו לגינה פקחים של העירייה ושל חלמיש בליווי ארבעה שוטרים. משיח התקשה לעצור את דמעותיו בשעה שהטרקטור העירוני עלה על הגינה והרס מול עיניו את מפעל ההנצחה הפורח שהקים לזכר בנו בלב הסמטה.
נא להמתין לטעינת התגובות
