פרק ראשון מתוך "הסעודה הסודית"
המותחן ההיסטורי מאת חאווייר סיירה הספרדי תורגם ליותר מ-25 שפות. עכשיו ניתן לקרוא בעברית על הרפתקאות הכס הקדוש בפענוח פרשיות רצח, בימים בהם ליאונרדו דה-וינצ'י עמל במילאנו על ציור הקיר הגדול של "הסעודה האחרונה"
העולם היה אז מקום עוין, תוסס, גיהינום של חולות טובעניים שבו חמש-עשרה מאות של תרבות ואמונה איימו להתמוטט תחת מפולת שלגים של השקפות חדשות, שיובאו מהמזרח. בן לילה עלו קרנן של יוון של אפלטון ושל מצרים של קלאופטרה, או של פלאי סין שחקר מרקו פולו על חשבונה של ההיסטוריה המקראית שלנו.
הימים היו ימי זעזועים בנצרות. האפיפיור שלנו היה סימוני – פגע רע ספרדי, שהוכתר תחת השם אלכסנדר השישי, אשר קנה בלי בושה את כתר האפיפיור בכינוס האחרון של מועצת החשמנים, נסיכים שהלכו שבי אחר עבודת אלילים והמוני טורקים, חמושים מכף רגל ועד ראש, המתינו לשעת כושר לפלוש למערב הים התיכון ולהמיר את דת כולנו לאיסלאם. בהחלט אפשר לומר שמעולם לא היתה אמונתנו פגיעה כל כך באלף חמש מאות שנות היסטוריה כמעט.
ולפניכם ניצב עבד האלוהים הזה, כותב שורות אלה. והנה הגיעה לקִצהּ מאה רבת תהפוכות, תקופה שבה העולם מרחיב מדי יום את גבולותיו ודורש מאיתנו להתאקלם בו באופן חסר תקדים. ככל שחלפו הימים נראה כי הארץ הפכה גדולה יותר ואילצה אותנו לעדכן באופן קבוע את הידע שלנו בגיאוגרפיה. אנו הכמרים כבר הבנו שלא נוכל להטיף עוד בְּעולם המאוכלס במיליוני נפשות שלא שמעו על ישו מימיהן, והספקנים שבינינו ניבאו תקופה של תוהו ובוהו מוחלט, שיביא לאירופה גל חדש של עובדי אלילים.
יחד עם זאת, שנים אלה היו מסעירות. שנים שכעת, בזקנתי, אני מהרהר בהן בשמץ געגועים ממקום גלותי המכרסם אט אט בבריאותי ובזיכרונותי. ידַי כמעט אינן נענות לי, ראייתי הולכת ונחלשת, השמש המסנוורת של דרום מצרים מסכסכת עלי את דעתי ורק בשעות לפני זריחת השמש, אני מסוגל לחשוב בבהירות ולהרהר על טיבו של הגורל שהוליך אותי לכאן. גורל שאינו זר לא לאפלטון, לא לאלכסנדר השישי ואף לא לעובדי האלילים.
אבל בל נקדים את המאוחר.
די אם אומר שכעת, בערוב ימי, נותרתי לבד. מהעוזרים שעמדו לרשותי בעבר לא נותר איש, והיום, עבדאללה - צעיר שאינו דובר את שפתי ורואה בי מעין קדוש מעונה שבא למות על אדמתו - מספק בקושי את צרכַי הבסיסיים ביותר. אני חי בדוחק, מבודד בקבר העתיק החצוב בסלע הזה, מוקף אבק וחול, מאוים על ידי העקרבים ומשותק כמעט בשתי רגלי.
מדי יום ביומו עבדאללה הנאמן מעלה לתאי לחם יבש ושאריות מזון מביתו. הוא כמו העורב שבמשך שישים שנה נשא במקורו אונקיית לחם לפאולוס הנזיר, שמת בארץ זו והוא בן יותר ממאה. בניגוד לעוף הנושא בשורות טובות, עבדאללה מחייך כשהוא מגיש לי את מזוני, אך אינו יודע מה עוד עליו לעשות. די בכך. בשביל חוטא כמוני, כל מחווה היא גמול לא צפוי מהבורא.
אבל נוסף על הבדידות, הצער מכרסם בנשמתי. מצער אותי שעבדאללה לא יֵדע לעולם מה הביא אותי לכפרו. לא אוכל להסביר לו זאת באמצעות סימנים. הוא לעולם לא יוכל לקרוא שורות אלה, וגם אם ימצא אותן לאחר מותי וימכור אותן למוליך גמלים, אני בספק אם ישמשו לדבר נוסף חוץ מללבות אש מדורה בלילות המדבר הקרים. איש כאן אינו מבין לטינית או כל שפה שמקורה בלטינית.
ובכל פעם שעבדאללה מוצא אותי מול הגיליון הוא מושך בכתפיו בתימהון, סבור שהוא מפסיד משהו חשוב.מחשבה זו מייסרת אותי מדי יום ביומו. הידיעה העמוקה שאף נוצרי לא
האם סודי יזכה לכך? אני בספק.
כאן, במערות המכונות ג'אבל אל טאריף, מרחק צעדים ספורים מהנילוס, שמימיו המבורכים מַפרים מדבר עוין ושומם, אני מתחנן לאלוהים שרק יותיר לי די זמן כדי שאוכל להצדיק את מעשַי בכתב. אני רחוק כל כך מהסמכויות שהיו ברשותי ברומא, שגם לו האפיפיור החדש היה מוחל לי, אני יודע שלא הייתי מסוגל לשוב לחיק האלוהים. לא הייתי מצליח לאטום את אוזני לקינותיהם של המואזינים הבוקעות מהמסגדים הרחוקים שלהם, והגעגועים לארץ זו, שאימצה אותי לחיקה בנדיבות כה רבה, היו מענים אותי בימַי האחרונים.
את נחמתי אני מוצא בהענקת סדר לאירועים כפי שאירעו. את חלקם חוויתי על בשרי, אולם אירועים אחרים הובאו לידיעתי זמן רב לאחר מעשה. אף על פי כן, סדר התרחשותם יעניק לך, הקורא ההיפותטי, מושג על גודל התעלומה ששינתה את עצם קיומי.
לא. לא אוכל עוד להתכחש לגורל. ועכשיו, כשאני מהרהר על מה שחזו עיני, אני רואה חובה לספר את הדברים... גם אם הדבר לא יועיל לאיש.
חאווייר סיירה, הסעודה הסודית, מספרדית: עינת טלמון, הוצאת כתר, 335 עמודים
נא להמתין לטעינת התגובות
