דרך העיניים של האחרים: ראיון עם דורית זילברמן
במשך 20 שנות נישואים סירב הבדרן מנחם זילברמן לומר לאשתו שהוא אוהב אותה. בעוד הקריירה שלו מתרסקת הוא אף פעם לא החמיץ הזדמנות להגיד לה כמה היא לא בסדר. עם יציאת ספרה החדש, המוקדש לאביה המנוח, מספרת דורית זילברמן איך למדה לסלוח לבעלה לשעבר ומתי התחילה לדבר עם המתים. לא מזמן אבא שלה אפילו צלצל אליה בסלולרי
בהתאם, עם המתים שלה היא מדסקסת בסביבה סטנדרטית, והם אנושיים ושגרתיים בדיוק כמו שהיו לפני שעברו לעולם הבא. "אני ממש מודאגת ממה שהילדים שלי יחשבו עליי עכשיו", היא מהרהרת. "כי זה מצב שאני לא יכולה להסביר אותו, אני לא בחלום ולא בערות, מין הזיה. לא היה אכפת לי להגיד שאני לוקחת סמים, אבל אני לא. אז איך זה קורה? מה קורה לי במוח? אני לא מודעת לזה באותו רגע. כשאני קמה אני מוקסמת מהדברים. אבל כן, זה מפחיד".
הכל התחיל לפני יותרמ-20 שנה, בתאונת דרכים קשה שעברה בנאפולי, שבעקבותיה שהתה זילברמן חמישה ימים בטיפול נמרץ. שם, באזור הדמדומים הזה, כשהיא מעולפת למחצה ועונה לאיטלקים במצמוץ, זה קרה. "הייתי בעולם אחר, עולם לא עולם. קמתי כשאני מפוצלת, אחת שחצי ממנה חי כאן וחצי חי לא כאן", היא מספרת. "אולי זה זעזוע מוח, אולי זה תקשור, לא רוצה לקרוא לזה בשמות, אבל אני אומרת לך שמאז יש לי חיבור אחר עם מתים. הייתי על סף מוות.
זה היה מין פרוזדור באזור תעשייה שומם, מרתפים עם קליפות תפוחי אדמה זרוקות, שלוליות מים, בוכנות עולות ויורדות, וקולות שלא ברור אם הם של מכונות או של תנשמת, הרבה התנשפויות. מקום עצוב ומפחיד וחשוך ודולף וקר נורא. ואז, יום אחד, נהיה לי הרבה אור".
גם לאור הזה יש לה הסבר מדעי, מגובה באבחנות של מומחים על אישונים שמתרחבים אחרי ניתוח ועל חוסר תיאום בין הקרנית לקרני האור. זילברמן אוהבת לדקלם נתונים מלומדים כאלה, זה גורם לה להרגיש קצת פחות תלושה ממה שנדמה לה שהיא. יש לה ארסנל שלם של ציטטות מאת גדולי הפילוסופיה והמדע, אותן היא בוזקת כל פעם שהיא שוקעת קצת בערפל הרגשות המטושטש שלה. "אבל מבחינתי", היא מוסיפה בשקט, "זה היה לבחור במוות או בחיים. עשר שנים אחר כך, כשעשיתי היפנוזה בשביל להיזכר בחמשת הימים המרתקים בחיי, עלתה מתוך האפלה קבוצה של אחים ואחיות שעומדים מעליי, ואני כמו תינוקת בעריסה, וכולם מרוצים ומחייכים ואוהבים אותי ואיזה כיף זה. ואני מבינה, בתודעת התינוקת שהיתה לי, שעשיתי דבר נהדר".
על מיתרי התודעה הדקיקים האלה, ברווח שבין סהרוריות למוארות, קמה דורית זילברמן והחלה לכתוב ביד שמאל, אחרי שעד אז כתבה בימין. "יש תאוריה פסיכיאטרית על כתיבה ביד ההפוכה שאומרת שאת עוקפת את היד ההורית-המצנזרת ומגיעה ישירות לאונה הילדית-היצירתית". בספרה ה-16, " שער הרחמים", היא מקימה לתחייה את אביה, אברהם גינזבורג, מאמן וכדורגלן שהיה מלך השערים של הפועל חיפה. הרומן מלווה אותו בגוף ראשון לכל אורך חייו. תחילה כילד צנום בשכונת שעריים התימנית ברחובות של שנות השלושים, אחר כך כלוחם מסוקס בפלמ"ח ובסוף כמבוגר בן ימינו. וגם בתהליך הכתיבה-זה הזמן להצטמרר-אביה המת עזר לה.
"ישבתי מול המחשב וכתבתי", היא משחזרת. "ופתאום, אני בסלון מלא אנשים, ואני מקבלת טלפון לנייד, זה אבא שלי. אני יודעת שהוא מת, אבל הוא מצלצל אליי ואומר לי, 'דורית, עכשיו אני מרגיש שאני כבר יכול להתבגר'. ואני נרעשת, ואני אומרת לו רגע, ומחפשת חדר שקט לדבר, ואני אומרת לו,'כן, עכשיו, דבר איתי'. וזהו, השיחה נותקה. ישר צלצלתי להתייעץ עם עמוס עוז, שהוא מורי ורבי. עוז אומר לי, 'את עוד בשלב של הילד?', ואני אומרת לו שכן. והוא אומר לי,'אבא שלך מודיע לך שעכשיו תעברי לשלב השני'. ובאמת, באותו יום עברתי לפרק הבא, כשהוא בגיל 17".
אמאל'ה, זה קורה לך רק עם מתים?
"זה קורה עם מתים ועם המון תחושות מוקדמות של דברים שעומדים לקרות. כמו למשל שאני כותבת על מישהו שהוא ימות והוא מת. זה
אותה מוזה נחה עליה גם ב"שער הרחמים" שיוצא השבוע (הוצאת ידיעות אחרונות). זה התחיל בדחף, אחרי שחלמה על אביה כביל גייטס והבינה ש"גייטס" באנגלית זה "שערים", כמו שעריים, שכונת ילדותו של האב. זה נגמר, בינתיים, בערב השקת הספר בחנויות, כשפגשה בחלומה את האב המחויך אוחז בחדווה במזוודה. אבל למרות שמו המנחם, הספר הזה לא מרחם על אף אחד. דרך עיניו האמיצות של המספר נחשפות כמה אמיתות קשות: משולש אהבה בין אביו, אמו והודא, העוזרת הערבייה; התחרות הסמויה שמתנהלת בינו לבנה של הודא, עאטף; וכמובן הגזענות, ידידתו הטובה של הצבר.
כראוי לחוקרת האקדמית שהיא, זילברמן מתכתבת בספרה עם יצירות מפוארות כגון הסיפור התנ"כי על גירוש הגר וישמעאל, "המחברת הגדולה" של אגוטה קריסטוף ו"הר אדוני" של ארי דה לוקה-אבל יותר מכל היא מתקשרת עם שני ילדים נבוכים שמעולם לא פגשה. הילד שהיה אביה, והבן הזכר שרצתה להיות עבורו בילדותה. זה לא באמת סיפור על אהבה ובגידות, סכסוך וקנאה, גם לא תשליל נוסטלגי בשחור-לבן מלפני קום המדינה. זה בעיקר סיפור פשוט על ילד שרצה שאביו יהיה גאה בו.
זילברמן, 52, גרושה ואם לתום (32), דין (27) ואביגיל (24), היא בת בכורה בין שלוש אחיות שגדלה בחיפה. אביה היה מאצ'ו משופם ושרירי, שחקן כדורגל ונהג משאית, שחינך את בנותיו על מקל ועל גזר. זילברמן הנחושה עשתה הכל בשביל להתעלם מקללת האסטרוגן שנגזרה עליה, ובמשך שנות ילדותה התעקשה להיות הבן הבכור שיספק את אביה. היא קיצצה את שיערה הבלונדיני הגולש, התאמנה בג'ודו ובסיף, אפילו השתינה בעמידה.
"אני נורא צייתנית", היא אומרת. "כשאחות באמצע לידה צרחה עליי להפסיק צירי לחץ, הפסקתי אותם, לא יודעת איך. אם היו אומרים להתייצב בכיכר העיר עם תעודת זהות וללכת למחנות, אני הראשונה שהיתה עומדת. כי אני כל כך רוצה לרצות. אבל אף פעם לא הייתי שיאנית. ולא היתה ברירה אלא לעזוב את זה, לאכזבתו. כשהייתי בת תשע נולדה אחותי השלישית, אז שמעתי אותו חוזר הביתה ואומר 200 פעם בערך 'שלום, מגיע לי מזל טוב, יש לי שתי בנות ובת'. אחרי 200 פעם גם ילדה בת תשע אומרת, 'אבא, תגיד, אתה מאוכזב שנולדה לך עוד בת?'. אז הוא אמר 'לא מותק, הייתי הרבה יותר מאוכזב כשאת נולדת'".
זה נורא.
"כן, פסיכולוגיה היתה ממנו והלאה. אבא שלי היה מאוד מרוחק, לא חבר. פחדתי ממנו פחד מוות כל חיי. כבן בכור בבית קיבלתי הוראה להיות דוקטור. או משפטים. יותר חשוב משפטים. כשקיבלתי את הדוקטורט, אבא שלי אמר, 'נו, אז עכשיו את חוזרת ללמוד משפטים?'. תן 20 דקות של נחת. רציתי שהוא יהיה גאה בי, וידעתי שאכזבתי אותו - קודם כל בזה שנולדתי בת".
הוא אהב את בני הזוג שלך?
"לא כל כך, לא".
כי הם לא היו מספיק טובים בשבילך?
"נכון. אבל בסופו של דבר איכשהו זה אומר, 'את לא מספיק טובה'. לכאורה, את מלכה, אף אחד לא מספיק טוב בשבילך. אבל למעשה את זו שלא מספיק טובה. כי תראי את הבעל של זאת והבעל של ההיא. היחסים בינינו התהפכו כשהוא חלה בסרטן. באופן אבסורדי, התחלתי להרוויח את אבא שלי ביום שהתחלתי להפסיד, ועדיין הייתי רוצה להפסיד ושהוא יהיה חי".
למה?
"כי מאותו הרגע הוא נפתח לצד הרגשי שבו, ויכול היה להגיד, סוף סוף, שהוא אוהב אותי".
"כל הזמן הוריי זמזמו לי,'אין לך גבולות, אנחנו נציב לך גבולות כי את לא יודעת לבד'", היא מספרת. "ואני בנאדם שהאמין שאני בלי גבולות. כי הגבולות שלי שונים. עד הגירושים אמרתי, אין לי גבולות אז נשים איש משמר הגבול, הוא ישמור על הגבולות. אני ילדה טובה מהכרמל שבנתה לעצמה ציפיות, וחבל, כי אתה מבזבז הרבה זמן בחיים. אני לא בחרתי כלום".
היית חיפאית בלונדינית ומלומדת שבגיל 18 התחתנה עם טייס. איפה לא היו גבולות?
"למשל, הייתי מדליקה אש ועושה נסיונות בדבק אורנים ביער, שרפתי לעצמי את כל האצבעות. זה מסוכן. תראי, אני בנאדם קצת מטושטש מבחינת בוחן מציאות. היתה לי תקופה שאם היית אומרת לי שלא יום עכשיו, אלא לילה-ואני רואה שאור, הנה השמש, והיית אומרת לא לא, את טועה-הייתי מוכנה להשתכנע פחות או יותר שרגע, אולי אני לא בסדר. אמבה. מה שאמרו לי, טוב. היום כבר יותר קשה להגיד לי, עברתי את כל התנועה הפמיניסטית על גופי. אבל אז לא קראתי ולא ידעתי, הכל הייתי צריכה לעבור בעצמי על עצמי".
זה מה שהגבולות נתנו לך, קשר לעולם?
"כן. משהו כזה. כי אני נורא מרחפת, ואני לא בטוחה ולא מבינה ומתבלבלת אם זה משהו שאני המצאתי או עובדה. גם היום, אחרי שנתיים שאני עובדת על רומן, אני כבר לא בטוחה מה היתה האמת. מה המצאתי ומה לא? גם בחיים. אני בנאדם מיתולוגי, הכל אני מקצינה. איך קראו להוא שהיה מצייר צווארים ארוכים, מודליאני? חוקרי האמנות אומרים שזה בכלל פגם אופטי. אז לי יש פגם אופטי, אני מקטינה אנשים או מגדילה, לא רואה אותם נורמלי".
מה עדיף, לראות או לא לראות?
"את יודעת מה? לא יודעת. אולי הפגם האופטי הזה הוא מה שעושה לי את החיים סרט, סיפור, ספר. אני לא רואה את כל הפרטים הריאליסטיים, הם מנמיכים לי את החיים. שיחות של כמה הוא מרוויח ואם יש לו חצ' קונים, זה מוריד אותי. מוציא לי את החשק לחיות".
רק שאין באמת מקום לעליסות כמוה בארץ הפלאות הזאת. הארנב הלבן המשיך להפציע ולהיעלם לה, וזילברמן נשבעה לרדוף בחריצות אחר ההכרה החמקמקה של מלכת הלבבות. היא לא קיבלה אותה מהאקדמיה בארץ, שסירבה לקדם אותה לדרגת פרופסורה. וגם כאשר המבקרים החמיאו לה, מעולם לא ראתה אף רשימת רבי מכר מהטופ. נישואיה הראשונים לאמנון הטייס החזיקו שנתיים בלבד, ובגיל 20 כבר היתה גרושה ואם לבת. עם בעלה השני, מנחם זילברמן-בדרן, יוצא להקת הנח"ל, ולנצח שלומיק מ"חדווה ושלומיק" - היא נשארה 20 שנה עד הגונג.
זילברמן ערקה מבית החלומות שחלקה עם האקס במכמורת ובעשר השנים האחרונות מתגוררת בדירה שכורה בתל אביב. מנחם, מצדו, היגר ללוס אנג'לס, עבד בכמה דוכני פאסט-פוד ונהג במונית. בשנים האחרונות הוא עורך שבועון מקומי בעברית, כשבתפקיד עורכת מדור הספרות מכהנת זילברמן עצמה. השניים חולקים נכדה משותפת מדין, בנם האמצעי, שהתאהב באמריקנית וחי גם הוא בלוס אנג'לס.
"עכשיו אני מאוד מחבבת אותו, כמו בן דוד נחמד", מדווחת זילברמן ומתכוונת לבעלה לשעבר.
"אנחנו מדברים כל שבוע, מתכתבים במיילים, מאוד מנומסים ומאוד חביבים, ואני כל שבוע מגישה לו שני עמודים של מוסף הספרות. והוא מאוד מתפעל, כמו שאף פעם לא שמעתי אותו. ואני אומרת בלב, אם הייתי מקבלת את המחמאות האלה על כתיבתי כשהייתי שם אז אולי עוד הייתי שם. אבל אז תמיד הייתי מקבלת הנמכות, הסיפור שלי חרא, או בינוני כזה, ואם אני לא מיוחדת בעיני הבן זוג שלי אז אני גם לא מיוחדת בעיניי, כי אני לא בדיוק עם ביטחון עצמי. כל החיים שלי הייתי בנויה על פידבקים, עד היום אני חיה דרך עיניים של אחרים. אם לא, אין אני".
בסוף היית צריכה קהל משלך?
"כן. בשקט בשקט, בחדרי חדרים. לא רימיתי אף אחד, זה היה ברור שאני אהיה סופרת. אבל הוא לא האמין שזאת תהיה קריירה, הוא האמין שזה יהיה הובי כזה, היא תכתוב לה קצת, יהיה בסדר. ואני הלכתי איתו לכל הופעה, שלא יהיה לבד בדרכים. הוא היה נורא כפייתי, נורא חונק. הוא היה אומר, 'טוב, לך יש תחת, אז את יושבת'. או שפעם הוא אמר לי, 'מה, אדם שיודע לכתוב בדיחה, שזאת האמנות הכי מסובכת והכי קשה, לא יידע לכתוב רומן? המריבות שלנו היו כמו במחזה 'מי מפחד מוירג'יניה וולף', לא היה כבוד הדדי. כל היום הוא היה אומר לי, 'את לא בסדר'. יום אחד חטפתי קריז וכתבתי בלורד על כל הקיר 'את לא בסדר!', קו . אמרתי לו שכל עשרה קווים כאלה אני קונה לעצמי מתנה. ואת יודעת מה? הוא נשאר מיותם על הקיר".
איך הצלחת לגמור את זה בלי שיקרה משהו דרמטי?
"לא יודעת איך. פחדתי שלעבור בדלת הזאת זה לעבור חומת ברזל, ואז ראיתי שזאת רק דלת, והיא פתוחה. ואת בצד השני ולא קרה כלום. מרגע שהתגרשתי אושר גדול נפל עליי. אגב, 20 שנה הוא לא אמר לי 'אני אוהב אותך'. הוא אמר 'אני לא משתמש במשפט שכולם השתמשו לפניי, את צריכה להבין לבד, אם התחתנתי איתך'. והתחננתי אליו, התחננתי".
די.
"שעתיים לפני שעזבתי הוא אמר לי. ואז אמרתי לו, 'אתה לא עושה לי את זה עכשיו, זה לא פייר'. מה שחיכיתי לו כל חיי הגיע מאוחר מדי. ונפרדנו בבכי. זה מאוד מאוד עצוב. שבוע לפני הגט הוא אמר, 'אני יודע שאת דפקת בדלת, בעטת, התחננת, צעקת, אמרת תן לי להיכנס, ואני לא נתתי. והיום, כשאני נפתחתי רגשית וכל מיני שירים מזרחיים טיפשיים מפוררים אותי, אני קולט את זה'. אמרתי לו בבכי,'אתה תיקח לי את זה, אתה תכחיש את זה'. והוא אמר, 'לא, הנה, נתתי לך, אלה מילים שיצאו ממני והן שלך'. הוא אמר, 'אני הפסדתי, אני סגרתי את עצמי בחומות כי פחדתי שתעזבי אותי'. את מבינה איך אנשים זורקים את החיים?".
כבר עשור שהיא חיה בלי בן זוג, אבל זה לא אומר שהפסיקה לקושש רסיסי אהבות. את הצורך הנואש בהשתכשכות בהורמונים היא המירה באוסף סופרלטיבים מנומק ממיטב הפיגורות (בהם שמעון פרס, עמוס עוז, ירון לונדון ורוני סומק), בחבורה נשית מלוכדת ("אנחנו נשים שקיומן לא תלוי בגבר"), בעבודתה כמגשרת וכעורכת דין לדיני משפחה ("הטקסטים שלי מקבלים אישור ממשי, אני לוקחת בחורה ומצילה לה את הנשמה ואת האגו"), ובתואר המחייב 'כוהנת האהבה', מחתנת אלטרנטיבית של זוגות שמאסו במוסד הרבנות ("זה לא צובט לי. אני בעד חתונות").
רק היום היא מתחילה להיזכר גם ברגעים המתוקים שהיו לה עם מנחם, ואפילו נשבעת להקדיש לזה את הרומן הבא. "היה גם מצחיק, קומיקאי זה אדם מאוד רגשי ועצוב ובעייתי ונוירוטי עם ילדות עכורה", היא אומרת. "כולם אמרו על מנחם שהוא שוביניסט, והוא אמר, 'אני לא שוביניסט, אני שונא אדם'. הוא חי בשביל הקטע, והיה בו תמיד משהו מאוד קוסם ושובה לב. עכשיו בלוס אנג'לס ירדו לו כל הלחצים, הוא לא צריך להיות המבריק והשנון עם הקריירה, הוא ירד מהכל, גם הוא חי את הציפיות בסך הכל. בגיל 24 הוא נהיה כוכב על, ואז הוא דעך, ולא היה יכול לחזור לזה".
אולי זה מה שהרג אותך, להיות תמיד הסיידקיק, אבל עכשיו זה אחרת.
"לא. את יודעת למה זה לא הרג אותי? כי אמרתי 'אני עסוקה בנצח, אני שמה שריטה בנצח, אני בכלל עוסקת באמנות. מה אכפת לי?'".
אכפת לך. הוא אבי ילדייך, היית איתו חצי חיים.
"נכון, אבל בואי נגיד שאני אף פעם לא הולכת אחורה. איזה משפט רע אמרתי. לא עולה בדעתי לחזור למנחם, גם הוא לא מציע את זה, אני חושבת שגם לו נחמד לבד ובלי נוירוזות. גם לי נחמד ככה, קצת כמו זקנה אני, עם ההרגלים, והכבדות הזאת, והמזרן האורתופדי".
נו, תעשו בתים נפרדים, לב משותף.
"כל הנישואים שלי אמרתי לו את זה על סארטר וסימון דה בובואר. מה יפה בזה? שזו כל יום בחירה מחדש. כשהוא בא אליה, הוא עובר את בית הקברות שהפריד ביניהם בשביל להגיע אליה. ואז יצאה הביוגרפיה שלה, ומתברר שהוא עינה אותה והציק לה והיא רצתה אותו תמיד והוא לא רצה, החזיק אותה על אש קטנה".
כשאת מדברת ככה אני כמעט שוכחת שחיית 20 שנה עם האיש שלא יודע להגיד "אני אוהב אותך".
"בדיוק, אז אולי זה מה שהחזיק אותי. בחקר המוח מדברים היום על כך שהקראש זה הפרשה של טסטוסטרון, ושל מצב בלתי מושג ושל מאוהבות אדירה, שאני חושבת שאני, עם עיוותי הראייה שלי, מותחת אותו על פני הרבה יותר זמן יחסית לאחרים. אז מנחם ואני שימרנו בצורה ילדותית קצת, גם בעזרת הרבה מריבות, את הקטע הזה של הלא מושגים. בלב התגבר הקטע של 'אני לא התפשרתי, אני נורא מאוהבת'".
אז זייפת?
"היום אני יודעת שהחזקתי את זה בצורה קצת מזויפת ושילמתי על זה מחיר ענק. התעייפתי מאוד. אם אני מסתכלת היום ממרום גילי, אני אומרת שזאת המאוהבות הראשונית, ושביחד לא השכלנו לעבור אל השלב הבא, השלב החברי. אני שומעת נשים אומרות, 'העיקר זה חברות', ולא, אני לא התחברתי, היינו גבר ואישה".
אבל עברו עשר שנים. השתניתם, נרגעתם, אולי יש סיכוי למשהו אחר?
"יכול להיות, כשאנחנו נפגשים זה מלא חיבה. שנינו יותר מפויסים. אולי כן אפשר להזדקן ביחד. אני אכתוב את הרומן ואראה לאן הוא מוביל. אני לא יודעת כלום עד סוף הרומן".
זילברמן היא אישה יפהפייה, מרשימה ובעלת "אופטימיות ממארת" כהגדרתה. לא תמיד היא ידעה את זה. לא תמיד הסביבה שלה ידעה את זה. אבל אי שם בשנת 95 היה רמז מטרים. לילה אחד חלמה זילברמן על יצחק רבין. זמן מה קודם לכן היא נחבטה בגופו במסעדת קרן, לאחר שפתח לה, בטעות, את הדלת. בחלום הוא פתח עבורה את דלת ביתו. "עד אז הייתי בנאדם עם קצת מנגנוני הרס עצמי בקריירה, לא שאני קוראת לכתיבה קריירה", מפרשנת זילברמן, "אבל את החלום הזה פענחתי ככה שאם האזרח מספר אחת במדינה פתח לי את הדלת, סימן שאני כבר בנאדם שמוכן להצליח. מיד כתבתי סיפור קצר בשם 'רבין פתח לי את הדלת'".
היו אלה ימי השלום עם ירדן, וממשלת רבין היתה התקווה הגדולה של גינזבורג. לילה אחד הוא פנה לבתו והכתיב לה מכתב לרבין. "כשהגיע פתאום טלפון מלשכת ראש הממשלה, הוא כבר היה על סמים, רק ישן", היא מספרת. "שאלו אותי, 'מה הכתובת של אברהם גינזבורג? רבין כתב לו מכתב תשובה ואנחנו צריכים לדעת לאן לשלוח', וכל הערב אני אומרת, 'אולי אבקש שיורידו לו את הסמים ליום אחד, שיראה את התשובה'. הוא רצה שהחייל מספר אחת, הנערץ, איש הפלמ"ח, יהיה עד לחייו, שחייו יקבלו משמעות".
או שהוא סוף סוף ראה אותך. הוא ראה שיש לו בת סופרת. הוא קיבל אותך.
"נכון. אני לא אמרתי לעצמי את זה עד עכשיו. חשבתי שהרווחתי אותו כי הוא נפתח אליי, הראה רגשות. זה היה מקסים. הוא אמר לי,'את תכתבי ספר'. והוא סיפר לי דברים מאוד אינטימיים, שאני אתעד. אמרתי לו, 'בטח שהחיים שלך שווים ספר, היית בפלמ"ח, הגעת לשיא בכדורגל', ניסיתי לתת לו תחושה של משמעות. מאז אף אחד כבר לא מפחיד אותי יותר. כי ברגע שהרווחת את אבא, הרווחת את העולם".
המכתב מרבין הגיע ביום לוויית אביה. חודשיים לפני הרצח, ב-5 בספטמבר 95 הוזמנה זילברמן לפגישה עם רבין, ושבוע אחר מותו קיבלה מהלשכה תמונות מאותה הפגישה. "בעצם, בגלל המכתבים האלה הוזמנתי לפגישה", היא מסכמת, "מה שאומר שגם אבא שלי פתח לי את הדלת". בהקדשת ספרה החדש נכתב: "לאמי, שזכתה לעבור בשער הרחמים עם אהוב לבה, נר לנשמת אבי ז"ל שברא למעננו את שער הרחמים".
איך זה נגמר?
"תוך דקה. דקה אחת שהוא היה לבד. באותו הלילה ישבנו אני ואמא שלי, מחזיקות לו כל אחת יד. בשמונה בבוקר היה ביקור רופאים. מיד אחרי זה נכנסתי, ואני רואה על המוניטור קו. ואני צועקת 'חבר'ה, המוניטור התקלקל!', אז מיד הוציאו אותנו והביאו לו מכות חשמל. ואני עוד שואלת את עצמי, מה שעת המוות? כל השעות האלו שלא נכנס לו כמעט חמצן לגוף? לא, זאת גסיסה. אז הדקה הזאת? מה זה מוות? הוא שכב והיה שקט, בלי עוויתות, כלום. דקה אחת עזבנו אותו, ונשמתו פרחה".
נא להמתין לטעינת התגובות
