שלום לאהבה: ביקורת טלוויזיה
בשני סרטים תיעודיים שהוקרנו אמש (א') "מלקולם וברברה: סיפור אהבה" ו"מלקולם וברברה: שלום לאהבה", מתעד הבמאי הבריטי פול ווטסון את הדעיכה האיטית של מלקולם ממחלת האלצהיימר ואת מסירותה העצומה של ברברה אשתו
מלקולם וברברה: שלום אהבה, ערוץ יס דוקו
מלקולם פוינטון היה פסנתרן מוכשר ומרצה אהוב למוזיקה. באמצע שנות ה-90, כשהיה בן 51, תקפה אותו אחת מהמחלות האכזריות ביותר שנמצאת בארסנל העינויים שבידי הטבע, או האל, או שניהם: מחלת אלצהיימר. דעיכתו האיומה, הפיכתו מאדם לצל אדם ולבסוף לקליפה מרוסקת שבתוכה כבר לא נותר שריד וזכר למלקולם שיקיריו וחבריו הכירו ואהבו תועדו במשך שנים ארוכות על ידי הבמאי פול ווטסון. שני סרטים צילם ווטסון (שניהם הוקרנו אמש). בראשון, "מלקולם וברברה: סיפור אהבה", פוינטון השתנה מול המצלמה מאדם חכם, מצחיק ומעט מבולבל-לאדם מתוסכל, שכישוריו הבסיסיים ביותר נפגעים בזה אחר זה. אך עדיין הייתה שם נקודות אור: המאבק האמיץ של אשתו, ברברה, שתמכה בו בלי קץ, והחליטה לסעוד אותו עד הסוף. וגם העובדה שגם כאשר יכולותיו הלכו ודעכו, הוא עדיין ניגן בפסנתר (פס הקול משתמש בנגינתו).
בסרט השני, "מלקולם וברברה: שלום לאהבה", המחלה האיומה תקפה גם את נקודת האור הזו. זהו כבר לא סרט שנעשה כדי לתעד מקרוב את ההתקדמות של המחלה המזעזעת. הפעם, מלקולם שאישיותו מתפוגגת כבר משחק תפקיד משני, עד כמה שנורא לומר את זה. הפעם, ברברה נמצאת במוקד העניינים, הופכת לגיבורה טרגית בעל כורחה.
ככל שנוקפות השנים, ומלקולם נשאר בחיים כנגד כל הסיכויים, הסבל של ברברה הולך וגדל. ברור שמלקולם, שהופך מאדם מבוגר לילד שובב וקצת מרושע ואחר כך לתינוק חסר ישע שמתכרבל בחיקה וממלמל "דא-דא-דא", ראוי לגורל טוב יותר, כלומר למוות. ברברה עצמה אומרת זאת שוב ושוב במהלך הסרט. היא מדברת בכנות על חייה שהפכו לסיוט, על כמיהתה לבן זוג,
והנה, השנים חולפות, ברברה מתבגרת ומזדקנת מול המצלמה, מלקולם נסוג ונסוג (מדי פעם נראים בסרט המבחנים שנעשו לו על ידי הרופאים כדי לאמוד את התקדמות המחלה. באחרונים שבהם הוא כבר לא מזהה ציור של פסנתר, ואז ברור שהוא אינו עוד. למרות זאת-היא עדיין ממשיכה במאבק שלה: להשאיר את בעלה בחיים, להשאיר אותו בבית, לטפל בה בעצמה, להילחם במערכת הבריאות הציבורית הקורסת של בריטניה (כן, גם שם. כנראה שהמצב אצלנו לא עד כדי כך גרוע). בכך היא מביאה את שגרת חייה למצב בלתי נסבל יותר ויותר.
כשהסרט מתקרב לסופו, ועמו גם חייו של מלקולם, התמונות קשות לצפייה. ווטסון, שהפך כבר לחבר קרוב של המשפחה, לא ויתר על אף רגע איום. הגוף שהפך לעור ועצמות. הפירכוסים. הדייסה שנוטפת על הסנטר. העיניים הפעורות.
איכשהו, אולי בזכות האנדרסטייטמנט האנגלי המפורסם, הוא מצליח להיות אנושי ולא מציצני. יהיו מי שיראו בסרט תעמולה בעד מניעת טיפול מחולים תשושים שחייהם הפכו לסיוט. אולי, אבל אני חושב שזו נקודה משנית. ווטסון התעניין יותר בעמידות ובנצחיות של האהבה, מול השבריריות של החיים (מילים גדולות ונבובות, שמועברות בעדינות בסרט).
אגב , לשידורו של הסרט בבריטניה (ברשת ITV) התלוותה שערורייה תקשורתית קטנה, כשהסתבר שווטסון הציג צילומים שבהם נראה מלקולם מאבד אט-אט את הכרתו, כשאשתו, ילדיו ונכדיו לצדו, בתור תיעוד של רגע המוות. זו הייתה שערורייה צינית: מבקריו של ווטסון מחו גם על המציצנות הצהובה, וגם על כך שרימו אותם והם לא קיבלו את המציצנות הצהובה שהובטחה להם.
נא להמתין לטעינת התגובות
