מה זה קנקן? ביקורת טלוויזיה
היפה והחנון מסתמנת כהפתעת הקיץ, בשל הפער בין הציפיות לבין התוצאה. חשבנו שנראה קצת דם, אבל "היפה והחנון" בסך הכל מלמדת אותנו איך לא להסתכל בקנקן. וגם: על מיקי רוזנטל ותכנית הבוקר
היפה והחנון צילום: יוסי צבקר
זה כבר לא בגדר "מסתמן ש...": "היפה והחנון" יכולה להיחשב בשקט להפתעה של עונת הקיץ הנוכחית. נכון שהיסטריית "הישרדות" אין פה, אך הרייטינג נאה ואנשים מדברים עליה. יש גם תמונות שער במגזיני הבידור, ולא חסר הרבה עד שכמה מגיבורי הריאליטי יוסיפו לרזומה שלהם סוג של קריירת משה-מלצר קצרצרה. אולי פרסומת, אולי פינה איפשהו. איציק הוא מועמד מצוין. וגם שחר. למה לא.
המילה "הפתעה" מתקשרת פה לא רק למבחן התוצאה ולהישגים המספריים. נראה כי ההפתעה היא למעשה גורם מרכזי בהצלחה. "היפה והחנון" מפתיעה, כי למדנו לצפות מתוכניות ריאליטי למשהו מאוד מסוים. למדנו לאהוב את הרוע שמשמן את גלגלי התמודדיות המציאות למיניהן. את התככים, הסכינים הנשלפות, העריכה המתחכמת על חשבונם של ליצנים בעל כורחם. תסתכלו על "לרדת בגדול", למשל : האריזה שלה מספרת על מטרות נעלות, על שיפור איכות חייהם של אנשים שהתמכרו לזלילה לא בריאה. בתוכה מקבלים את המנה הרגילה של קומבינות ונבזות. ואני כבר לא מדבר על "הפוליגרף", שבה האריזה מבשרת בכנות, בגאווה, שכאן נוברים בכיף ברע ובשחור.
"היפה והחנון" מטעה: האריזה שלה מרמזת על עוד מאותו דבר: הלצה על חשבונן של חולשות אנושיות, בין אם טמטום ובורות, ובין אם היעדר כישורים חברתיים וכיעור. שלא לדבר על תיוג שוביניסטי: יפות קהות חושים, מול מכוערים חכמים מדי. מבפנים, מפתיע לגלות ש"היפה והחנון" עושה ממש ההפך. היא כל כך רוצה למצוא את המשותף בין אנשים שונים, לשנן ביחד איתנו מדי 10 שניות את הפתגם הנושן "אל תסתכל בקנקן" - עד שלמעשה היא חייבת את האריזה המגחכת שלה, אחרת היתה נראית כמו חוג מביך בפקולטה למדעי השאנטי והאור הפנימי. הצופה לועג לחולשות של שתי הקבוצות, כי למעשה הן זהות: חוסר יכולת להסתכל מילימטר מעבר לשלולית הפרטית הקטנה שלך.
המתח בין הציפיות לבין התוצאה - הגברים המגושמים נפתחים אט אט (אתמול הם ממש נגעו בנשים, השם ישמור), הנשים הבורות לומדות ללמוד (ההסבר של רעות על אי יכולתו של הכריש להניע את הזימים - נס קטן, לא?), אין בריתות, ההדחות, כמו צמד ההעפות מאמש, באות בייסורים - הוא שהופך את "היפה והחנון" לחביבה ומוצלחת. ועוד לקח קטן שאפשר ללמוד מ"היפה והחנון": הימים שבהם חברות ההפקה הישראליות פילחו פורמטים ועיבדו אותם כטוב בעיניהן חולפים והולכים-וטוב שכך. ההיצמדות המדויקת לכל נימיו של הפורמט הקנוי, אם הוא בא מבית טוב, מוכיחה את עצמה.
בולדוזר היברידי
כל בוקר, ערוץ 10
לכולם היו פעם תוכניות גדולות לגבי תוכניות הבוקר. עברו קצת יותר משנתיים, והעסק דשדש ולבסוף התפורר והתחלטר. לכולם יש עדיין תוכניות בוקר, ולעתים (מי אמר אברי גלעד) הן משיגות רייטינג לא רע. אבל הן מתנייעות מאליהן, בחוסר התלהבות מסוים. מיקי רוזנטל (אני מתעב גילויים נאותים, אבל אין מנוס מזה: לפני מיליון שנה הוא קיבל אותי לעבודה) הוא לא שם שקופץ מיידית כשחושבים על מגישים של תוכניות בוקר. הוא ממותג כ"בולדוזר",
כאיש שנדחף למשרדי פקידים וחוטף מכות מביריונים. לא כמישהו שילהג על הכותרות של עיתוני הבוקר לצד אפרת רייטן. אין לי מושג איך, אבל הזיווג המשונה והמאולתר מחזיק לא רע.
רוזנטל, בשבתו כעיתונאי בכיר ולא כ"בולדוזר", ראה הכל, מכיר כל שטיק וכל ספין, והבעת הספקנות וה"אין לי מושג מה אני עושה בטלוויזיה" שעל פניו עובדת מצוין. די מצחיק שעוד מעט, ייתכן, השניים ייפרדו מהבקרים של ערוץ 10 (עניין של החלפת חברת הפקה).
נא להמתין לטעינת התגובות
