הופעת העדר הטלוויזיוני
קהל בטלוויזיה הוא ככל הנראה צורת החיים הטלוויזיונית הנחותה ביותר. ועדיין, מניין המתנדבים לא פוחת לעולם. למה? טלוויזיה
קהל נלהב צילום: ארכיון
אבל מה בעצם רע כל כך בקהל הטלוויזיוני, להוציא כמובן את אותו סיכון לרגע פומבי משפיל? התשובה היא כלום. שום דבר לא רע. אבל מראהו של הקהל - אותו לוק כללי של עדר צייתני, שמתומרן בקלילות על ידי המופע המרכזי ומגיב כולו כמקשה אחת - הוא מחזה קצת מדכא. גם אם כולנו צופים באותן תוכניות וצוחקים ונהנים לפחות מחלקן מהספה בבית, זה בכל זאת לא אותו דבר. הצופה הנכנס אל אולפן הטלוויזיה - כלומר, אל תוך המסך, אל תוך התוכנית עצמה - כמו מקבל על עצמו באופן מוחלט את חוקיה, את סוג הקיום שהיא מציעה. בתמורה הוא מפקיד בכניסה את רצונו החופשי, את כושר ההתנגדות שלו ואת עמוד השדרה. זוהי התמכרות לטלוויזיה בדיוק כפי שהטלוויזיה מפנטזת עליה: טוטאלית, פתיה, כנועה ונטולת ביקורת. לצפות כך בסדרות דרמה, שבלי להשהות את חוסר האמון לא ניתן ליהנות מהן, זה דבר אחד; אבל לצפות כך באנשים בשר ודם (מנחים, בדחנים, פוליטיקאים שמגיעים לתוכניות כדי לקדם את עצמם) זה דבר אחר.
יש לכך בנמצא די והותר דוגמאות המשודרות ברגעים אלה ממש, אבל לקחת את הקהל של "הפוליגרף"-מפגן מעורר פלצות של טמטמת מחיאות כפיים, או את הקהל
ב"צחוק מהעבודה", זה פשוט קל מדי. לכן אני רוצה להעלות באוב דווקא תוכנית שכבר אינה משודרת: תוכנית האירוח המנוחה של יאיר לפיד. תוכניתו של לפיד נחשבה לתוכנית טובה וכללה ללא ספק אייטמים ראויים. ובכל זאת לקה הקהל המשתתף באותה הבעה אחידה, מתמוגגת, אטומה, שפוקדת אותו בתוכניות נחותות בתכלית. הדבר המעניין ביותר לצפות בו היה האופן שבו קבע לפיד, והוא בלבד, את תגובת הקהל למרואיין או לדבריו: הרמות טון מסוג מסוים, תיאורים שונים ( " האיש ש. . .", " גיבור", " ישראלי" וכיו"ב), מחוות פיזיות של לפיד עצמו-כל אלה פוענחו על ידי הקהל בלי שאלות, ותורגמו מיד למחיאות כפיים סוערות. זה היה מעניין במיוחד לאור העובדה שאצל לפיד התארחו ללא הרף פוליטיקאים, והלוא לא ייתכן שקהל של מאות אנשים יחבב כולו תמיד את כל הפוליטיקאים המגיעים לאולפן.
לאור העובדה שפיותיהם הפעורים בחוסר אטרקטיביות של יושבי הקהל מציפים כאמור את הטלוויזיה מדי ערב בערבו, מסקרן לשאול למה בעצם אנשים הולכים לשם. את אותה שאלה אפשר לשאול - והיא אף נשאלת לעתים קרובות מאוד - על משתתפים בתוכניות ריאליטי, למשל, שרואים ממקום מושבם בסלון בדיוק במה העניין כרוך, ואחר כך מתנדבים לעונה הבאה מרצונם. אבל זה לא אותו הדבר: משתתפים בתוכניות ריאליטי (וגם משתתפים, אורחים ומגישים בהרבה מאוד תוכניות אחרות) עושים חישוב קר: הם מקריבים אמנם את כבודם, חירותם, יושרתם ואמינותם, אבל בתמורה הם נהיים סלבריטיז. כך שבחישוב הכולל, זה יוצא לדעתם משתלם. שוכני קהל טלוויזיוניים, לעומתם, לא מרוויחים שום דבר: הם מוצגים בטלוויזיה כקופים מאולפים, ובתמורה לא קורה כלום. והתשובה לשאלה למה הם בכל זאת עושים את זה היא: טלוויזיה. ככה, במילה אחת, בלי מושא או נשוא. טלוויזיה. להיות ליד הטלוויזיה, להיות באזור הטלוויזיה, דבר מה הקשור בטלוויזיה. טלוויזיה. זו התשובה לשאלות רבות כל כך, והיא נכונה גם פה. למה? טלוויזיה. תנסו את זה בבית. זה עובד כמעט עם כל השאלות, שאין עליהן שום תשובה נורמלית.
נא להמתין לטעינת התגובות
