ג'ינגס חם: על הסרט מונגול
הסרט "מונגול" מציג באור חיובי ומתרפק את דמותו צמאת הדם של ג'ינגס חאן. אבל מרוב מאמץ לטהר את שמו, התוצאה פלקטית ונטולת כל עומק
מונגול צילום: יח''צ
אם כך, מה הפלא שג'ינגס חאן, שהיה במשך מאות שנים בבחינת שם נרדף לשטן עצמו, הוא הדמות החשובה ביותר במסורות של עמי מונגוליה וקזחסטן. גדולתו של מנהיג היא עניין יחסי, והתקרית שהתחוללה בחודש שעבר במוזיאון השעווה של מדאם טוסו בברלין יכולה להעיד על כך.
פסל של אדולף היטלר, שהוצב במוזיאון טרי זה ששם לו למטרה לתעד את תולדות גרמניה, הושחת מיד עם פתיחת שערי המוזיאון. לא שהתגובה החדה הזאת, שבאה מצדו של אזרח מקומי בעל מצפון, מנעה לפני כמה עונות מהסרט "הנפילה" לשהות בראש טבלת רבי המכר בגרמניה, אך היה בה, במחווה הזו של השחתת הפסל, כדי להוסיף עוד היבט ליחסיותה של הגדולה ההיסטורית.
ובחזרה לג'ינגס חאן. הסרט "מונגול" שרץ כעת בבתי הקולנוע בארץ, מגולל את פרשת נעוריו של המנהיג המונגולי צמא הדם, שגייסותיו הרכובים על סוסים מהירים הטילו חורבן על מחצית העולם התרבותי של המאה ה-13 מוסלמים, נוצרים ויהודים.
אם עמדה אי פעם מול עיניהם של המאמינים הנוצרים דמות משוערת לאנטי כריסט שבא לעקור את ישו מלבם, היה זה ג'ינגס חאן המונגולי. כעת, במצוות הפוסט מודרניזם הפותח לוויכוח כל עמדה מוקדמת, היסטורית או ערכית, הגיע תורו של ג'ינגס חאן לזכות למשפט חוזר, למבט נוסף. וזה לא ייגמר ב"מונגול". מפיקי סרט ראווה זה מבטיחים עוד שני פרקי המשך, שבהם ייחשף פועלו המלחמתי ככובש סין ומחריבה, וככובש אירופה המזרחית ומחריבה.
לפני כשנה התעמתו צרכני הסרטים עם "נומאד", סרט קזחי ששחזר את עלייתו לגדולה של מנהיג בן ערבות אסיה המרכזית, שהשכיל בשלהי המאה ה-17 לפשר בין השבטים העוינים שחיו על סוסם ועל חרבם, לאחד את האינטרסים שלהם ולכונן את קזחסטן כאומה בעלת תוקף והגדרה עצמית.
"נומאד" היה סרט ראווה לכל דבר, שהמשיך מסורות קולנועיות ותיקות בנוסח "אל סיד", " נפילת האימפריה הרומית", וכמובן את חזיונות הבד הענקיים של ססיל דה מיל, מי שהיה אחראי לסרטים כמו "עשרת הדיברות". דומה ש"מונגול" הפנים את הלקחים של קודמו "נומאד", והולך צעד קדימה עם הספקטקל המיתולוגי. ובעצם למה לא? אם התועבה הפשיסטית הקרויה "300", עשתה לפני שנה מספרים כה נאים בקופות אמריקה, מדוע זה ייגרע חלקו של סרט על אודות שנות ילדותו של רב הטבחים ג'ינגס חאן?
יש חיים אחרי בוראט
"נומאד" בוים (בעיקר, אך לא רק) בידי הקולנוען הרוסי הוותיק סרגיי בודרוב, שעשה בעבר עבודה מרשימה בסרטים "חופש הוא גן עדן" ו"האסיר מהרי קווקז". גם על "מונגול" חתום אותו בודרוב, והפעם כבמאי יחיד נטול שותפים. אם אפשר לתור אחר סרטים שהשפיעו על עיצובו של "מונגול", ברור כי השם הראשון שקופץ לעין הוא "איוואן האיום", אותו חיזיון קולנועי מרהיב וחכם שסרגיי איזנשטיין יצר במהלך שנות ה-40.
גם איזנשטיין טיפל ברוצח המונים-בצאר הראשון שאיחד את חלקי רוסיה, תוך הפגנת אכזריות יוצאת דופן כלפי עמו ומתנגדיו הפוליטיים. ההבדל בין "איוואן האיום" ל"מונגול", הדומים זה לזה באופני העיצוב החיצוני שלהם, הוא קודם כול בעומק הטיפול הפסיכולוגי בדמויות הרודניות שהם באים להלל. בעוד גיבורו של איזנשטיין הוא דיקטטור הנאבק בדמונים אמיתיים ובדויים, ובונה את מעמדו תוך דריכה על גופות כל בני משפחתו, הרי שג'ינגס חאן של בודרוב אינו אלא דמות פלקטית, ייצוגית, חסרת עומק ונטולת כל יכולת הפשטה.
מונגול יח''צ
כדרכם של מיתוסים בראשיתיים, נשחט האב על ידי אחד הגנרלים שלו, המנהל גם מצוד רחב היקף אחר הילד טימוג'ין, זה שבעתיד הרחוק יהיה לג'ינגס-החאן של כל החאנים המונגולים. הרפתקות ההתבגרות של טימוג'ין/ג' ינגס הן משמימות למדי. שלוש פעמים הוא נלכד על ידי אויביו, אויבי אביו, ואויבי השבט שלו, ושלוש פעמים הוא ניצל ממוות. בעיקר, משום שהוא נותן מבטחו באל העליון של המונגולים, החי על הר גבוה ודמותו מיוצגת על ידי זאב אפור.
אם שמשון נדרש בנעוריו לקרוע אריה לשתיים, כדי לבסס את מנהיגותו בקרב בני שבט דן הספקנים, ואם דוד המלך עשה בילדותו דברים דומים הן לאריה והן לדוב, שזינבו בבני שבט יהודה, מדוע זה ייגרע חלקו של טימוג'ין כשהוא פוגש בזאב טורף? שהרי מה שהיה טוב בעבור הנער ליאונידס, בטרם הוכתר למלך ספרטה, חייב להתאים גם למונגולי צעיר ושאפתן.
כמו משה רבנו לפניו, גם טימוג'ין הצעיר קיבל מהיושב העלום על ההר כמה דיברות עשה ואל תעשה, שאותן צווה להנחיל לבני עמו. וכמו כל גיבור בעל
רקע אדיפלי, גם טימוג'ין נדרש להגן שוב ושוב על נכסיו הנשיים-אם, אישה ואחיות-בטרם יוכתר כג'ינגס חאן. וגם על דמות הנביא העיוור, שתמיד תמיד משתבצת לה במקום טוב במיתוסים הלאומיים השונים, לא פוסחת האגדה על אודות ג'ינגס הצעיר. לכן, כל מי שאמור להכין עבודה סמינריונית כזו או אחרת העוסקת במיתולוגיות, ראוי שיסמן לעצמו וי לצד שמו של סרט זה.
השוחקים את זמנם בין פסטיבלי סרטים בינלאומיים כבר יודעים שהקולנוע הקזחי אמור להיות הדבר הבא. עם דעיכת הקולנוע האיראני, ועם הפיכתו של הקולנוע הסיני לבן תחרות לאולפני הוליווד, מפציעים הסרטים מתוצרת קזחסטן כאופציה האיכותית הבאה. שכן לצד סרטי ראווה כ"נומאד" ו"מונגול", מגיחות ממדינה מרוחקת זו הפקות כמו "טולפאן", " קארוי" או "תספורת", שלושתן הוקרנו לפני כחודש בפסטיבל בירושלים, ולפחות אחד מהם, הסרט "טולפאן" של סרגיי דוורצבוי, אמור להגיע בסתיו אל בתי הקולנוע בארץ.
לא אחת נכתב כי מאחורי התנופה הפילמאית הזאת ניצב חזונו של נורסולטן נזרבייב, נשיא קזחסטן שרואה באמנות הקולנוע, כך נדמה, מנוף לשינויים בתדמית מולדתו. ודאי לנוכח הנזקים שהסבה דמותו הקריקטורלית של בוראט לקזחסטן. אך חזון נשיאותי לחוד ומציאות לחוד. בשלב זה נאלצת תעשיית הסרטים הקזחית לסמוך על במאי רוסי-בודרוב, ועל שחקני חיזוק זרים. טימוג'ין/ג' ינגס מגולם על ידי טדנובו אסאנו היפני, ואילו דמותו של אחיו?יריבו, יאמוחה הקשוח, הופקדה בידי הסיני הונגליי סון.
נא להמתין לטעינת התגובות
