מדף הספרים של תמר וייס
תמר וייס, שספרה "צפלין" יוצא לאור בהוצאת כתר בימים אלה, מספרת על ספרים שהשפיעו עליה כאישה וככותבת. על המפה: צ'כיה, ברזיל, סרייבו וגם ישראל, מרוברט ואלזר דרך מילן קונדרה ועד חיים באר
תמר וייס צילום: יח''צ
אני אוהבת ספרים מוזרים, אפילו כאלה עם חסרונות בולטים, מפני שהם מרחיבים לי בכל פעם עוד קצת את הגבולות של "מהו סיפור". "אל המגדל" ו"אבימלך עולה בסערה השמימה" הם שני שמות שאני לא מתאפקת מלהגניב לסעיף זה, אבל הקדשתי אותו ליאקוב פון גונטן (על חניך במוסד ביזארי להכשרת משרתים, שאין בו כמעט מורים ולא לומדים בו דבר מלבד צייתנות) כי הוא המטורף ביותר שקראתי בעת האחרונה.
ברלין אלכסנדרפלאץ - אלפרד דבלין
טרררם, ררום, במבידיבם. רעש הרכבות, צבעי כרזות הפרסומת, לחש מחשבותיהם של העוברים ושבים, שירי פאבים – בין כל אלה פילסתי דרך יחד עם פראנץ ביברקופף, אסיר משוחרר שחוזר אל רחובות הכרך, ותכף תכף הוא עוד יהפוך לאדם הגון! כך הבטיח לי המספר מראש, ושב והבהיר זאת לאורך כל הדרך, שכן הוא לא סתם מספר יודע כל – הוא אלוהים והמוות והאדם והעיר ורוח התקופה. הוא היה בכל, ואני הייתי איתו, מנסה לשווא ללמוד איך הוא עושה את זה.
שאלת ברונו - אלכסנדר הֵמון
נדמה לי שלא רק כי קראתי את הספר הזה בעת שהותי באירופה הזדהיתי כל כך עם המהגר הנושא עמו את מולדתו שותתת הדם, סרייבו. אני חושבת, שבעיקר הדימויים והמטפורות היומיומיים-מיוחדים, המצחיקים-נוגים, הם שעוררו בי חיבה עמוקה כלפי הגיבור. אני לא מתביישת להודות שבחלקים מסוימים ב"צפלין" השתדלתי לכתוב כמותם. הספר עשוי קטעי יומן, צילומים, הערות שוליים, סיפור עלילתי ומכתבים – משולבים כולם בתבונה.
לוליטה - ולדימיר נאבוקוב
מתוחכם ומקסים להחריד, כישף אותי גבר בסוף שנות השלושים שלו עד כדי כך שגרם לי לקוות שיצליח להתאחד עם אהובתו בת השתיים עשרה ולא ייתפס לעולם. עולמו של האיש המתועב-נפלא הזה הוא עשיר כל כך, שאני שוב ושוב נמשכת לעמוד על פי התהום שלו, להציץ פנימה בבעתה ובהשתוקקות, ולגלות דברים שלא ידעתי עליו ועל עצמי.
קשרי משפחה, שעת הכוכב - קלאריס ליספקטור
גם הדמויות של הסופרת הברזילאית מעוררת ההשתאות הזאת מציצות פנימה בבעתה אל תוך נפשן, אבל זה קורה להן אגב מעשה יומיומי, סתמי לכאורה, והן לא מחטטות בחור הזה שנפער בהן אלא ממהרות לסתום אותו, כי סכנת ההתפוררות מוחשית מדי. קראתי אחרי שכתבתי את "שטח מת" שעוסק בסיטואציות דומות, והרגשתי מין אישור מנחם ועקום לעיסוק הרב שלי בנושא, כמו אדם ששמח לשמוע שהוא באמת חולה ולא רק פסיכוסומאטי.
חנויות קינמון, בית המרפא בסימן שעון החול - ברונו שולץ
בקריאה בספר הזה לא רק התפעלתי ממנו עצמו, אלא מהתגלית של הגבהים אליהם יכולה ספרות מופת להגיע. הסיפורים שנשארו בידינו מן הסופר הפולני-יהודי שנרצח בשואה עשויים קרעים קרעים המוטלאים ביד אמן, מסחררים ביופיים, סבוכים בעדינות מטריפה, לא דומים לדבר. המחשבה ששני רומנים שכתב שולץ נעלמו ואינם, מכאיבה מאד.
צפלין, תמר וייס כריכת הספר
בנעוריי נתנה לי אחותי הגדולה את הספרון הזה, ואני זוכרת שאחרי שקראתי אותו באתי אליה ושאלתי בפליאה אמיתית: אבל איך הוא חשב על זה? והיא, כבר בוגרת, משכה בכתפיה. נדמה לי שדווקא הסמליות הבוטה מדי של הספר גרמה לי להבין לראשונה שספרים יכולים להיות אחרים לגמרי מעלילות שקראתי לפני כן: מופשטים ומעורפלים, ומשאירים במופגן מקום לפרשנות ומחשבה.
אלמוות - מילן קונדרה
בתקופה בוגרת יותר, ואחרי קריאת הרבה ספרות שמשאירה מקום לפרשנות, התלהבתי מאד לגלות את הסופר הצ'כי הפיוטי, המקפיד בכל ספריו לכתוב מפורשות את דעתו על הדמויות, להסביר את מערכות היחסים ביניהן, מה הן מסמלות, במה הן דומות ובמה הן שונות, במה עוסק הסיפור, ובכלל.
הפוך מספרי ריצ'רד באך, במובן זה. וכמובן שייך לגיל אחר. ומאז גדלתי עוד קצת.
בוקר טוב, חצות - ג'ין ריס
סיפור סודק לב ומבריק על סשה המנסה לשקם את חייה השבירים אחרי ניסיון התאבדות. על העטיפה מצוטטת ג'ין ריס האומרת "מאז ומעולם כתבתי רק על עצמי", ואני חושבת שרק כשאדם כותב על עצמו זה משכנע כל כך.
חבלים - חיים באר
באר דווקא כותב על מה שקרה "באמת" באופן מרתק. את האוטוביוגרפיה הזאת קראתי במקרה במקביל לאוטוביוגרפיה של סופר אחר שאני אוהבת, וכך לא יכולתי שלא להבחין בהבדל בין כותב הוא מוכשר מאד לבין אמן אמיתי. בספרי החדש "צפלין" שילבתי מחווה לספר הזה ולסופר הזה, שאני מרגישה שעולמו קרוב לשלי בכמה וכמה מובנים.
נא להמתין לטעינת התגובות
