קסם על ים כנרת - קטע מספרו של יורם קניוק
לפני כ-15 כתב יורם קניוק את הספר "קסם על ים כנרת" והחליט לפרסמו תחת שם העט רויטל בק. בימים אלה יצאה לאור מהדורה חדשה של הספר, שנושא כעת את שמו של קניוק. הפרק הראשון מתוך הספר שעוסק בשאלה מהו הקסם שיש באלימות
היא התיישבה על הכיסא שלו ואמרה: בן זונה, חזר אל הזאתי שלו וחושב שאני אשתוק לו. אמרתי לה, מה פתאום התעוררת? מה חדש? והיא פתאום נהייתה אמא ואמרה, תתעסקי בעניינים שלך, תנקי את האמבטיה ותעשי את הכלים, אני צריכה ללכת.
היה לי שקט להיות לבד, רציתי להוציא נאחס על מישהו, טילפנתי לנועה ואמרתי לה לבוא אלי. היא אמרה שהיא עוד רגע הולכת לבית ספר, אמרתי לה, לא נורא יום אחד לא ללכת, והיא אמרה שהיא לא כזה גאון כמוני וההורים שלה יהרגו אותה אם היא לא תלך לבית ספר.
אמרתי לה, הם לא יעזו, אני מגִנה עלייך. הייתי מרוגזת ואמרתי לה שהיא בהמה דקה טמאה ופחדנית ושאני אפסיק להגיד לה דברים. היא באה די מפוחדת וחבל שהנאחס כבר עבר לי. שתינו יין קבּרנה אדום מהגולן, שאבא שלי שם סטיקר באוטו שלו שהוא אתו, ואמא שלי בלילה מגרדת אותו בציפורניים הארוכות שלה.
חשבתי שאם סוף סוף יחזירו את הגולן, לעם יהיו האישה והבעל שלו כדי להיות אִתם, ויפסיקו לזיין את השכל כמו ההורים שלי, שהוא בעד והיא נגד ושניהם היו סך הכול בגולן הזה אולי פעם אחת בחיים שלהם.
נועה נהייתה מסטולה מהיין ישר על הבוקר והתחילה לספר לי איך חלמה שהמורה החתיך, רפי, זיין אותה על פחי האשפה בחצר הבית ספר. אמרתי לה שהוא לא היה מלכלך את המכנסיים והחולצה שלו, שהביא מלונדון, על פחי אשפה. הוא היה בטח מזמין אותה לדירה המתוקה שלו בשדרות חן עם משחקי המחשב והפסלים הפסיכדליים.
ומשכיב אותה על מיטת המים שלו ומערסל אותה ומנשק לה את הכוס. היא התלהבה ורצתה שאספר לה איך זה היה. אמרתי לה שתיזהר כי לי מותר, אני כבר בת שמונה עשרה ולא לומדת בבית ספר, ככה שהוא לא התעסק עם קטינה או עם תלמידה, אבל לה יהיו בעיות. חוץ מזה, אמרתי לה, הוא פחד.
היא שאלה ממה הוא פחד ואמרתי לה שהם פוחדים. שמים לילדות כמונו ופוחדים. היא שאלה אותי, ונהנית? אמרתי לה, אני? מה פתאום.
שתינו עוד ואז במקום לנקות את האמבטיה כמו שביקשה אמא שלי, עשינו יחד אמבטיה והיא נראתה יפה עם הפטמות הזקורות שלה והראיתי לה מה קרה עם המורה החתיך והיא הסתלבטה והתחילה לצחוק ולא יכלה להפסיק.
ישנתי, חלמתי חלום קצר ומדכא על האהוב שלי בבקבוק ואז אמא שלי חזרה.
היא היתה צריכה להוציא את הכעס שלה על מישהו והייתי הכי קרובה אליה. פיזית, אני מתכוונת. והיא צעקה על הסוכר ורצחה את הנמלים, ואז היא המשיכה לצעוק עלי. צעקתי עליה בחזרה, הלכתי החוצה, והיא צווחה לי לחזור. חזרתי ואמרתי לה להירגע. היא התיישבה והליטה את פניה בידיה והתחילה לבכות שאני לא אוהבת אותה וכל זה.
אמרתי לה, תפסיקי עם השטויות האלה, בשביל מה לך אהבה של טיפוס כמוני, היית צריכה לעשות עוד ילד שהיה רחום ומכפר עוון ובטח מודה לך מהבוקר עד הערב כי יצרת אותו בשבילו, ולא בשביל הזיון כמו שהיה אתי, ושבגללו התחתנת עם הבעל שלך. רכבתי על האופניים למשרד של אבא שלי בבארי. בכל יום רביעי אחרי הצהריים הוא מזיין שם את המזכירה התורנית שלו על הפוטון שקניתי לו ליום הולדת חמישים, ואני מגיעה ומציצה.
נעמדתי בתצפית שלי. נכנסה החדשה, מה זה פרֵחה עם ציצים, והם התפשטו רק מלמטה, אפילו לא חלצו את הנעליים. הוא נשאר עם החולצה והעניבה, פרומה אבל ענודה לצווארו, היא עם החולצה אבל בלי חזייה. הם אפילו לא התנשקו וישר הזדיינו בעמידה ועשו קולות ונראו כמו שני מתאבקי סומו יפנים, עם הבד הדק הזה בחריצי התחתים השמנים שלהם.
אחרי שגמרו, חמקתי משם וחזרתי הביתה.
אמא ישבה מצוברחת והתלחשה בטלפון עם מי שהיא חשבה שתסכים שיהיה המאהב הבא שלה, ושהיה לפעמים בא אלינו הביתה ומחזר כמו דוב. הוא חצי עיוור וחצי סנילי, וטועה בהערכת הגיל שלי ומביא לי פוגים.
ואז בלילה, כשהם כבר ישנו, הלכתי והבטתי באהוב שלי בבקבוק. אמרתי לו שמעכשיו אני קוראת לו פוטונובסקי. סתם שם שבא לי. רציתי עוד מקלחת, המגבות היו כולן רטובות ובאחת מהן הרחתי את מה שבטח היה הריח של הזאתי של אבא שלי. הלכתי לחדר השינה של ההורים שלי לקחת מגבת יבשה מהארון וראיתי אותם ישנים. הם ישנו מרוחקים זה מזה. כאילו שמו מין חיץ לא נראה. הם נראו לא רגועים. היא נאנחה משינה והוא נהם, נחר מעט, לא ממש, וציקצק בשיניים. היא שכבה פרקדן עם הרגליים מכופפות למעלה, כל הכוס שלה גלוי, מכווצת, והוא חצי על הצד, מה שעשה את הפנים שלו למכוערים.
על השידה עמד המגהץ החדש שהוא הביא לאמא כשחזר הביתה. כל יום רביעי אחרי הזיון הוא מביא לה משהו. נגמרו לו הדברים המרשימים ונשאר מגהץ אדים חדיש, שנראה כמו מטוס קל ומפסיק לפעול כשחם מדי, וכך מונע שרפת בגדים.
החזקתי את המגהץ ביד, יותר מהתייחסות לתִפלוּת בבחירת המתנה מאשר מאיזשהו עניין במגהץ. פתאום התרטב לי הכוס מה זה חזק, הבטתי בהם, הבטתי בהם שעה ארוכה, והורדתי עליהם את המגהץ. דפקתי לה מכה ומיד דחפתי לו ואחר כך שוב לשניהם בנפרד. הם התעוותו וצעקו וירקו. אבא הספיק לראות אותי ועשה עם היד תנועה כזאת, כאילו "מה פתאום?!" אבל לא היה לי מה להסביר והכיתי עוד עד ששניהם שכבו דוממים ויצא מהם מכל חור דם כהה כמעט שחור.
הדלקתי את האור הגדול, הבאתי את הבקבוק עם האהוב שלי, שמתי על הכרית ליד הראש של אבא שלי וישבתי והבטתי בהם. הם היו יפים ורגועים כמו פסלים. הפנים של אמא נשארו מכווצים והפנים של אבא היו הרוסים אבל ראו בהם משהו שאפשר לתאר כהרמוניה, כחיוך, מה שבטח היה עווית של גז לפני הסוף.
ישבתי כשעה, התפלאתי כמה שזה יפה, כמה הם נראים יפים ונצחיים ושלווים והדלקתי את הרדיו. היה שם ציפורי לילה עם איזה זמר מפורסם צרוד שדיבר על אהבה ועל הילדות שלו והשמיע שירים ישנים. אחד השירים, "קסם על ים כנרת", קילקל לי את המצב רוח, כי לא הבנתי איך קסם יכול להיות אובייקטיבי. הדם המשיך לזלוג עד שמתישהו - לא מדדתי בדיוק, אין לי שעון על היד - חדל לזלוג ונקרש.
לקחתי את המגהץ ביד והלכתי לחדר שלי. לבשתי פיג'מה, חזרתי, נשכבתי קצת על אמא בשביל להתלכלך בדם שלה, פתחתי את החלון, שברתי את השמשה בתוך מגבת, כמו שפעם ראיתי בסרט, וטילפנתי למשטרה. השארתי להם את הדלת פתוחה והם באו מיד. הייתי שכובה על אמא וצעקתי והם בכוח הורידו אותי ממנה כי חשבו שיצאתי מדעתי.
תכף הביאו פסיכולוגית משטרתית שדיברה אתי מהספרים שאני מכירה בעל פה ועניתי לה בדיוק מה שהייתי אמורה לענות. היא נתנה לי מרשם לכדורי הרגעה ולקחו אותי לחדר השני ורשמו מה שאמרתי להם; איך כמעט ישנתי ואיך שמעתי צעדים וחשבתי שחלום, ואיך אולי ראיתי אחד, אולי שניים, איך ההוא שבטוח ראיתי, צעק על אבי, איך אולי הוא לא צעק ורק חלמתי, או הזיתי, איך הוא לא ראה אותי, איך אני לא בטוחה שזה היה באמת, איך התנפלתי באהבה על ההורים המתים. שברתי להם את הלב.
אחר כך הלכו ועצרו את הבעל של הזאתי של אבא. אבל הוא היה בכלל באותו זמן עם אישה אחרת, האמא של נילי מ י' שתיים, ככה שהיה לו אליבי. הם גילו שהיו לו הרבה לאבא הזה שלי, ולרוב האבאים והאמהות של החברים שלי בבית ספר. הם כולם היו נפגשים במפגשי הורים והתחרמנו, וככה התחילו לזיין אחד את השני. המשטרה חיפשה, לקחה דגימות דם וטביעות אצבעות מכל הבית, היו יותר מדי טביעות אצבעות בבית כי אמא שלי לא היתה מנקה כזאת פדנטית.
נא להמתין לטעינת התגובות
