ארבע שושנים אנגליות
ספר הילדים הראשון של מדונה "ארבע שושנים אנגליות" ראה אור ביותר ממאה מדינות והפך כבר מזמן לרב מכר. הוא פורסם לראשונה בהוצאת פינגווין בשנת 2003 והוסיף לאלילת הפופ תואר נוסף של סופרת ילדים. את הרעיון לכתוב ספרי ילדים קיבלה מדונה מהמורה שלה לקבלה, והיא מתכוונת להשפיע בהם על עולמם הרוחני של ילדים. ביקורת ראשונה בסדרה
ארבע שושנים אנגליות. מתוך הספר, הוצאת כנרת זמורה ביתן
בל יטעה אותנו הגיוון הוויזואלי, שכן אף אחת מהילדות (השושנים) לא זוכה לתיאור נפרד. מדונה לא מפרטת מה הן התחביבים שלהן, איך נראות המשפחות שלהן או מהן תכונות האופי שמייחדות אותן זו מזו. נניח לרגע את העובדה התמוהה שילדות מכונות שושנים, אבל ארבע השושנים בספרה של מדונה מוצגות כאישיות אחת מתומנת רגליים וזרועות. השושנים עושות הכול ביחד, "אפשר לומר שהן ממש דבוקות זו לזו", מצהירה המספרת, אבל חמור מכך – הן חושבות בדיוק אותו הדבר.
הלכידות הסוציאלית של ארבע השושנים האנגליות מתגברת לנוכח אויבת משותפת או ליתר דיוק מדומיינת, שזכתה לכבוד המפוקפק משום שהיא נורא יפה. שמה היה בינה ו"הנה כמה דברים שכדאי שתדעו עליה: היא הייתה מאד מאד יפה, היה לה שיער רך וארוך, והעור שלה היה צח כמו חלב. היא הייתה תלמידה מעולה והצטיינה גם בספורט. היא תמיד הייתה נחמדה לכולם. היא הייתה מיוחדת".
בינה היא קודם כל יפה, ורק אחר כך יתר הדברים. גם מעבר למתרס, בצד של החבורה המלוכדת, היופי שלה הוא התכונה שמושכת אש ומהווה עילה לקנאתן המעוורת של ארבע הבנות: "היא בטח סתם שוויצרית. ילדות יפות הן תמיד כאלה"; "היא חושבת שאין כמוה בעולם, רק כי היא יפה" – לבן של השושנים נחמץ כשאחרים מתייחסים ליופייה של בינה, ולכן הן מחליטות להתאכזר אליה.
ואז מגיעות אמא של ניקול ובעקבותיה פיה טובה בחלומן (המשותף, איזה פחד) של ארבע הבנות, וגורמות לארבע השושנים להבין שהמציאות מורכבת יותר ממה שניתן לראות. אלא שהמציאות בה בחרה מדונה עבור בינה היא קיצונית משהו, שכן
בינה היא יתומה בנוסח סינדרלי: "כשהיא גמרה לנקות את הרצפה, היא קלפה תפוחי אדמה. היא קצצה בצלים. היא ערכה את השולחן. היא ניקתה את הדגים. היא כיבסה וגיהצה, ולבסוף הוציאה את האשפה".
תפיסת העולם של גרייס, שרלוט, איימי וניקול משתנה באחת, כשהן למדות, באמצעות אבקת הקסמים שהופכת אותן בלתי נראות, שאיתרע מזלה של בינה כך שהיא גם ענייה וגם התייתמה מאם. הידיעה על עונייה ויתמותה של בינה מנקבים את עולמן המוגן (שלא לומר פלקטי) של ארבע השושנים "והן התחילו לאהוב אותה כמו אחות, ולעתים קרובות באו אליה הביתה לעזור לה בעבודות הבית".
ספר הילדים הראשון של מדונה מתבוסס בכוונות טובות. הוא דידקטי בגלוי, כמו שספרי ילדים רבים נוטים להיות, אבל לא מצליח לנסוק גבוה מדי. מדונה, שסביר להניח שמאז שהפכה לאלילת פופ עולמית וזכתה בתהילת עולם, התפלצת ירוקת העיניים דולקת בעקבותיה באשר תלך, רגישה לראייה פשטנית של הפרט. היא אמנם הצליחה להדגים באמצעות ארבע השושנים את הרשעות והאיוולת שיש בכוחה של קבוצה להשפיע על היחיד, אבל הצליחה ליפול בפחים היקושים של בנאליות ושל סקסיזם.
באגדה עם הסוף הטוב שייצרה מדונה, מפלצת הקנאה קשורה בעבותות להבלים שילדות ונשים עסוקות בהם: הבלי המראה החיצוני. נכון, מדונה מרביצה בבנות העולם את תורת "שקר החן והבל היופי", משום שתוך דפדוף באיורי הספר המשובחים מסתבר שחייה של ילדה יפה באופן "מיוחד" (שם תואר שזכה לשימוש מופלג בספר הזה ולמעשה לא אומר יותר מדי) עשויים להיות מרים וקשים. ומה על ילדות שאינן יפות באופן מיוחד? ואלמלא הייתה בינה יתומה וענייה, האם אפשר היה להמשיך לרדות בה? בסוף הספר, כשהשושנים כבר מתנהגות כמו שצריך, הן הופכות ראויות לתו התקן החברתי, שגם הוא אזוק בעבותות להבלי טיפוח החן: "איזה ילדות יפות!", אומרים אנשים בשכונה, "כשהן יגדלו, הן יהיו נשים נפלאות".
מדונה, ארבע שושנים אנגליות, תרגום: אירית ארב, הוצאת כנרת, 2003
נא להמתין לטעינת התגובות
