מכת ירח - מתוך הספר מותה של בל
שתי נובלות של הסופר הבלגי ז'ורז' סימנון יצאו לאור בתרגומו של יהושע קנז ומאוגדות בספר "מותה של בל" בהוצאת עם עובד - ספרייה לעם. קטע מתוך הנובלה "מכת ירח"
שם היו הרווקים של ליברוויל באים לסעוד את לבם. איש ושולחנו איש וטבעת המפית שלו.
בקומה העליונה היו תמיד החדרים פנויים. חדרים ריקים וחשופי קירות, אף הם בצבעי פסטל, מיטות עם כּילות, ופה ושם כד ישן, אגן סדוק או מזוודה ריקה.
בכל מקום, למעלה ולמטה, היו תריסים סגורים מפלחים את אור השמש וכך נעשה כל הבית פסים של צל ואור.
חפציו של טימאר היו חפצים של צעיר בן טובים ונראו משונים כשהם מוטלים על רצפת החדר. הוא לא היה רגיל לרחוץ בגיגית קטנה, ובייחוד לא להסתתר בסבך שיחים לצרכיו האחרים.
הוא לא היה רגיל לכל היצורים שרחשו שם, זבובים לא-מוכרים, עקרבים מעופפים ועכבישים שעירים.
וההתקף הראשון של מועקה טורדנית עמד לדבוק בו בעקשנות כעננת יתושים. בלילה, כשהיה נרו כבוי, הוסיף לראות, למרות העלטה, את המסגרת החיוורת של הכּילה. מעבר ליריעת הטוּל חש ריק עצום שעוברים בו רטטים קלים, רחשים חרישיים, ובעלי-חיים דקים – עקרב, יתוש, עכביש? – שנצמדו לא-פעם למלמלה השקופה.
והוא, השוכב בתוך הכלוב הרך הזה, ניסה לעקוב אחר הקולות ואחר רטטי האוויר ולהבחין בדממות המשתררות פתאום.
בבת אחת התרומם על מרפקיו. אבל כבר היה בוקר. קרני השמש כבר האירו את החדר והדלת נפתחה. בעלת המלון הביטה בו חייכנית ושלווה.
טימאר היה עירום. פתאום נוכח בזה. כתפיו וחזהו השתרבבו חיוורים ומיוזעים, מתוך הסדינים המקומטים. מדוע הוא עירום? הוא התאמץ להיזכר.
חם היה לו. הוא הזיע מאוד. לשוא חיפש גפרורים, כי נדמָה לו שיצורים סמויים זוחלים על גופו.
ואז, כנראה, באמצע הלילה, פשט את הפיג'מה. וכך ראתה עכשיו בעלת המלון את עורו החיוור ואת צלעותיו הבולטות. היא סגרה את הדלת בשלוות נפש מחרידה ושאלה:
"ישנת טוב?"
מכנסיו של טימאר היו מוטלים על הרצפה. היא הרימה אותם, הניפה אותם, ניערה מהם את האבק והניחה אותם על הכיסא.
טימאר לא העז לקום. ריח זיעה נדף ממיטתו. מים מזוהמים נשארו בקערה ובמסרקו היו שיניים שבורות.
ואף על פי כן לא רצה שתצא משם האשה הזאת בשמלת המשי השחורה, המחייכת אליו
"באתי לשאול אותך מה אתה שותה בבוקר. קפה? תה? קקאו? מי העיר אותך באירופה, אמך?"
היא הפשילה את הכילה והיתלה בו. בצחוקה חשפה את שיניה, כמשתוקקת לנגוס בו.
לנגוס בו, מפני שהוא שונה מן המתיישבים, משום שריח המיטה של נער מתבגר מבית טוב עדיין עולה ממנו.
היא לא התגרתה בו. גם אימהית לא היתה. ואולם היה בה מזה אף מזה. בייחוד היתה ספוגה, מכף רגל ועד ראש, חושניות כבדה, בגוף שמנמן של אשה בת שלושים וחמש.
האם אינה עירומה תחת המשי השחור של שמלתה? למרות המבוכה, שאל עצמו טימאר שאלה זו.
ובה בעת התעוררה בו תשוקה חריפה, ועמה גם הדברים הרחוקים ביותר מתשוקה, והם חיזקו אותה, למשל, אותם פסי שמש וצל, והלחות החייתית של המיטה, ואף שנתו הטרופה בלילה, שנקטעה בחרדות לא-מודעות ובגישושים בחשיכה.
"תראה! נעקצת."
יושבת על שפת המיטה הניחה את אצבעה על חזהו העירום, קצת מתחת לפטמה, נוגעת בכתם אדום קטן ומביטה לטימאר בעיניו.
זה מה שאירע, וההמשך היה מהיר מדי ומגושם מדי, עד כדי השתוללות וגולמניות. היא היתה מופתעת מזה לא פחות ממנו, ובלי ספק נבוכה, וכשסרקה את שערה לפני המראה, אמרה לו:
"תומא יביא לך את הקפה."
מתוך "מותה של בל", ז'ורז' סימנון, בתרגומו של יהושע קנז, עם עובד - ספרייה לעם
נא להמתין לטעינת התגובות
