פורשת כנפיים: על "כנפי הדמיון" של מרי וזלי
אצל מרי וזלי, אמנית של תזמון, גם צירופי המקרים המופרכים ביותר הופכים לכל כך הגיוניים
את חבטת ההגשה ב"כנפי הדמיון" צריך ללמד בסדנאות לכתיבה יוצרת. סיטואציה שלווה לכאורה, שבאבחת מקש קורסת ומשמשת למרי וזלי התבוננות, שהיא לעתים נבזית ומשועשעת, לעתים מלאת חמלה, בעולם שבו שום דבר אינו כפי שהוא נראה.
הכל מתחיל ברכבת העושה את דרכה ללונדון, שלפתע נעצרת באמצע שומקום תוך כדי צריחת גלגלים לאחר שנוסעת חיוורת פנים מושכת את בלמי החירום וקופצת לעזור לכבשה השוכבת על גבה לצד המסילה. בלי שום קשר לעלילה, מי לא פנטז בילדותו למשוך בידית, כדי לראות אם זה באמת עוצר את מפלצת הקרונות?
לאישה קוראים ג'וליה פייפר: גרושה טרייה שמוציאה את לחמה כעוזרת בית ושחוזרת מהלווייתם של בעלה לשעבר ובנה הקטן שנהרגו בתאונת דרכים. שניים מנוסעי הרכבת המופתעים מגלים בג'וליה עניין מיוחד. הראשון הוא עורך ספרותי, שזה עתה חווה גירושים משפילים מאשתו ומזהה בפניה של ג'וליה בדידות ואומללות גדולות אף יותר משלו.
השני הוא צפר חובב עם עבר של בלש פרטי, שמחליט להתחקות אחר האישה התמהונית, ספק מתוך סקרנות בלשית כי "יש כאן סיפור", ספק מ"גירוי ארוטי קל". מכאן ואילך ייקשר גורלם של השלושה ברצף של צירופי מקרים, כוונות טובות ויצרים שפלים, עד לסיומו הצפוי, המתוק-מריר, של הספר.
סיפור חייה של וזלי (1912-2002) מעניין ומפתיע לא פחות מאלה של גיבורי "כנפי הדמיון". בתו של קצין צבא, שנישאה בחיפזון לבן אצולה, שירתה בביון הבריטי במלחמת העולם השנייה, ניהלה לא מעט רומנים תחת האש, נישאה בשנית נגד רצון הוריה, שנישלוה מצוואתם, והולידה שלושה ילדים משלושה אבות.
לכתוב החלה בגיל 70, לאחר שבעלה השני, שמת, השאיר אותה מחוסרת כל. את "כנפי הדמיון" (במקור Experience An Imaginative)
"כנפי הדמיון" אינה יצירה שתטביע חותם על הנצח, אבל יש בה סיפור חזק, שרירי וטוב על הקשר בין כאב, אובדן ויצירה; על טבעם של אסונות לפרוץ אל חיינו בלי לצלצל בפעמון הדלת; על ההשפלה שבגילוי חירותנו המדומה לבחור את אשליותינו; על השאלה הנצחית "מה היה אילו"; ועל הנחמה שבכוח הדמיון והאהבה לנצח את החיים, בכאילו. "התאהבות", אומר כאן מישהו, "היא המקום הרחוק ביותר שרוב בני האדם מסוגלים להגיע אליו על כנפי הדמיון", כי מה שאהבה עושה לחיינו שום דבר לא יכול.
ובספרות כמו באהבה, לא די במיומנות טכנית, דמיון ואוצר מילים, אלא צריך לדעת לשים כל דבר במקום ובזמן הנכונים. וזה בדיוק מה שיפה ב"כנפי הדמיון". וזלי לא רק מניידת את גיבוריה מאשליה אחת לרעותה, אלא גם יודעת לתזמן זאת היטב וגורמת לקורא להשעות מרצונו את האי אמון. כי בספרות, כמו באהבה, גם כשמזהים את כל הטריקים והמניפולציות, עדיין מתמסרים. כל כך מתמסרים, עד שאפילו מוכנים לקבל את השרירותיות המופרכת שבה מנהלת וזלי את גיבוריה בעולם, ששוב ושוב נפגשים "באקראי". איך קבעה פעם דוריס לסינג: "צירופי מקרים הם בסך הכל דרכו של אלוהים להישאר אנונימי".
מרי וזלי, כנפי הדמיון, מאנגלית: עפרה אביגד, עברית, 252 עמ'
נא להמתין לטעינת התגובות
