הגלים: פרק מספרה של וירג'יניה וולף
שש דמויות מנהלות מונולוגים החושפים את סיפורן לאט לאט לאורך הרומן "הגלים", שכתבה וירג'יניה וולף בשנת 1931. כעת יוצא הספר בתרגום מחודש של ליה נירגד
הפסים התקרבו אל החוף והתרוממו אחד אחד, ונערמו, נשברו ושטפו את החול בצעיף דק של מים לבנים. הגל השתהה, אחר כך שב ונסוג, נאנח כאדם ישן שנשימתו באה והולכת, בלא מודעות.
בהדרגה התמזגו סיבי המדורה הבוערת באובך אחד, זוהר אחד שהכתיף על שכמו את כובד השמים האפורים הצמריריים והפך אותם למיליון חלקיקים של כחול רך. פני הים נעשו אט-אט שקופים ונפרשו רוטטים וזוהרים עד שהפסים הכהים כמעט שנמחקו. הזרוע שהחזיקה בעששית הגביהה אותה ואז הגביהה עוד, באיטיות, עד שלהבה רחבה נגלתה לעין; קשת אש בערה על קצה האופק וסביב-סביב לה התלקח הים בזהוב.
האור ניתך על עצי הגן, הפך עלה אחד לשקוף, ואחר עלה נוסף. ציפור אחת צייצה למעלה; השתררה הפוגה; אחרת צייצה נמוך יותר. השמש חידד את קירות הבית, נגע בסוכך לבן כמו קצה של מניפה והותיר טביעת-אצבע כחולה של צל מתחת לעלה שליד חלון חדר-השינה. הסוכך התנועע קלות, אך בפנים הכול היה אפל וחסר ממשות. הציפורים שרו בחוץ את ניגונן הפשוט.
"אני רואה טבעת," אמר ברנרד, "תלויה מעלי. היא רוטטת ותלויה בתוך חישוק של אור."
"אני רואה גוש של צהוב חיוור," אמרה סוזן, "הוא מתפשט ומתרחק עד שהוא נתקל בפס סגול."
"אני שומעת קול," אמרה רודה, "ציץ, צוויץ; ציץ, צוויץ; עולה ויורד."
"אני רואה כדור," אמר נוויל, "תלוי בתוך טיפה על רקע המדרונות העצומים של גבעה."
"אני רואה גדיל של ארגמן," אמרה ג'יני, "שזור בחוטי זהב."
"אני שומע משהו רוקע," אמר לואיס. "רגלה של חיה אדירה כבולה בשלשלאות. היא רוקעת ורוקעת ורוקעת."
"הביטו בקורי העכביש בפינת המרפסת," אמר ברנרד. "יש עליהם אגלי מים, טיפות של אור לבן."
"העלים מקובצים סביב החלון כמו אוזניים מחודדות," אמרה סוזן.
"צל נופל על השביל," אמר לואיס, "כמו מרפק כפוף."
"איים של אור שוחים על הדשא," אמרה רודה. "הם צנחו מבעד לעצים."
"עיני הציפורים בורקות במנהרות שבין העלים," אמר נוויל.
"הגבעולים מכוסים שערות קצרות ונוקשות," אמרה ג'יני, "וטיפות של מים נדבקו אליהם."
"זחל מכורבל בטבעת ירוקה," אמרה סוזן, "משורטטת ברגליים קצרות."
"החילזון עם הקונכייה האפורה חוצה את השביל ומשָטֵח מאחוריו את גבעולי הדשא," אמרה רודה.
"ואורות הבוערים בשמשות מבזיקים בין העשבים," אמר לואיס.
"האבנים לרגלי קרות," אמר נוויל. "אני חש בכל אחת מהן, עגולה או מחודדת, בנפרד."
"גב היד שלי לוהט," אמרה ג'יני, "אבל הכף דביקה ולחה מטל."
"עכשיו התרנגול מקרקר כמו סילון של מים אדומים, קשים, בגאות לבנה," אמר ברנרד.
"ציפורים שרות, למעלה ולמטה בפנים ובחוץ סביב-סביב לנו," אמרה סוזן.
"החיה רוקעת; הפיל שרגלו כבולה; הבהמה הגדולה על החוף רוקעת," אמר לואיס.
"הביטו בבית," אמרה ג'יני, "סוככים מלבינים את כל חלונותיו."
"מים קרים מתחילים לזרום מהברז במטבח," אמרה רודה, "מעל המקרל שבקערה."
"הקירות סדוקים בסדקים זהובים," אמר ברנרד, "ויש צללים כחולים של עלים, בצורת אצבעות, מתחת לחלונות."
"עכשיו הגברת קונסטבל גורבת את הגרבונים השחורים העבים שלה," אמרה סוזן.
"כשעולה העשן השינה מסתלסלת מעל הגג כמו ערפל," אמר לואיס.
"הציפורים שרו קודם במקהלה," אמרה רודה. "עכשיו הוסט הבריח מעל דלת המטבח. הן מתעופפות לדרכן. הן מתעופפות כמו זרעים שנזרו. אבל אחת שרה לבדה ליד חלון חדר-השינה."
"בועות נוצרות על קרקעית הסיר," אמרה ג'יני. "אחר כך הן עולות מהר יותר ויותר בשרשרת כסופה, עד למעלה."
"עכשיו בִּידי מקרצפת את קשקשי הדגים בסכין משוננת מעל קרש עץ," אמר נוויל.
"חלון חדר-האוכל כחול כהה עכשיו," אמר ברנרד, "והאוויר רוטט
"סנונית התמקמה על כליא הברק," אמרה סוזן. "ובִּידי הניחה את הדלי בחבטה על מרצפות המטבח."
"זה הצלצול הראשון של פעמון הכנסייה," אמר לואיס. "אחריו באים האחרים; אחת, שתיים; אחת, שתיים; אחת, שתיים."
"הביטו במפה, מתעופפת לבנה על השולחן," אמרה רודה. "עכשיו יש עיגולים של חרסינה לבנה ופסים כסופים ליד כל צלחת."
"דבורה רועמת פתאום באוזני," אמר נוויל. "היא כאן; היא חלפה."
"אני בוערת, אני רועדת," אמרה ג'יני, "מתוך השמש, אל תוך הצל."
"כולם הלכו עכשיו," אמר לואיס. "אני לבדי. הם נכנסו הביתה לארוחת בוקר ואני נותרתי עומד ליד הקיר בין הפרחים. מוקדם מאוד, הלימודים טרם החלו. פרח ועוד פרח מותזים על מעמקי הירוק. עלי הכותרת הם ליצני ארלקינו. גבעולים עולים מתוך הבקעות השחורות שמתחת. הפרחים שוחים כמו דגים של אור על פני מים ירוקים אפלים. אני אוחז גבעול בידי.
אני הגבעול. שורשי יורדים עד מעמקי העולם, מבעד לאדמת חימר יבשה ואדמה לחה, מבעד לעורקי עופרת וכסף. כולי סיבים. כל זעזוע מרעיד אותי וכובד האדמה נדחק אל צלעותי. כאן למעלה העיניים שלי הן עלים ירוקים, ואינן רואות. אני ילד במכנסי פלנל אפורים עם חגורה מהודקת בנחש של פליז כאן למעלה. שם למטה העיניים שלי הן עיניה נטולות העפעפיים של דמות אבן במדבר ליד הנילוס. אני רואה נשים הולכות אל הנהר ובידיהן כדים אדומים; אני רואה גמלים מתנודדים וגברים בתרבושים. אני שומע רקיעות, רעידות, רחשים סביבי.
"כאן למעלה ברנרד, נוויל, ג'יני וסוזן (אבל לא רודה) מרפרפים על ערוגות הפרחים ברשתותיהם. הם קופים את הפרפרים מעל ראשי הפרחים המתנודדים. הם מתחככים בפני השטח של העולם. הרשתות שלהם מלאות כנפיים רועדות. 'לואיס! לואיס! לואיס!' הם צועקים. אך הם אינם רואים אותי.
אני עומד מעבר לגדר החיה. יש רק פתחי הצצה קטנים בין העלים. אוי אלוהים, שיעברו. אלוהים, שיניחו את הפרפרים שלהם על ממחטה על החצץ. שיספרו את פרפרי הכרוב שלהם, את נימפיות הסרפד שלהם ואת שריוני-הצב. ורק שאני לא ארָאה. אני ירוק כעץ טקסוס בצל הגדר. שיערי עשוי עלים. אני מושרש בלב האדמה. גופי גבעול. אני לוחץ על הגבעול. טיפה נוטפת מהחור בפיו ומתעבה בכבדות, גדלה והולכת. עכשיו משהו ורוד עובר בפתח ההצצה. עכשיו מחליקה מבעד לחרך קרן-עין. הקרן מכה בי. אני ילד בחליפת פלנל אפורה. היא מצאה אותי. משהו חובט בעורפי. היא נשקה לי. הכול מתרסק."
"רצתי," אמרה ג'יני, "אחרי ארוחת הבוקר. ראיתי עלים זזים בְּחור בגדר. חשבתי, 'זו ציפור בקן שלה'. הסטתי אותם והסתכלתי; אבל לא היתה שם ציפור בקן. העלים המשיכו לזוז. פחדתי. רצתי וחלפתי על פני סוזן, על פני רודה, ונוויל וברנרד שדיברו במחסן-הכלים. בכיתי כשרצתי, מהר יותר ויותר.
מה הזיז את העלים? מה מזיז את הלב שלי, את הרגליים שלי? ומיהרתי פנימה לכאן, ראיתי אותך ירוק כמו שיח, כמו ענף, דומם מאוד, לואיס, עם עיניים קפואות. 'הוא מת?' חשבתי, ונשקתי לך; הלב שלי ניתר מתחת לשמלה הוורודה שלי כמו העלים, שממשיכים לזוז גם אם אין מה שיזיז אותם. עכשיו אני מריחה גרניום; אני מריחה אדמה תחוחה. אני רוקדת. אני מרצדת. אני מוטלת עליך כמו רשת של אור. אני שרועה עליך, רוטטת."
"מבעד לחרך בגדר," אמרה סוזן, "ראיתי אותה נושקת לו. הרמתי את ראשי מהעציץ שלי והבטתי מבעד לחרך בגדר. ראיתי אותה נושקת לו. ראיתי אותם, את ג'יני ולואיס, מתנשקים. עכשיו אעטוף את ייסורי בממחטה שלי. הם ייצָררו בכדור מהודק. אלך לבדי אל חורשת האשור, לפני שיתחילו הלימודים. לא אשב אל שולחן ואעשה תרגילי חשבון.
לא אשב ליד ג'יני וליד לואיס. אקח את הייסורים שלי ואניח אותם על השורשים מתחת לעצי האשור. אבחן אותם ואאחוז אותם באצבעותי. הם לא ימצאו אותי. אוכל אגוזים ואנבור בין הקוצים לחפש ביצים והשיער שלי יהיה סבוך ואני אישן מתחת לשיחים ואשתה מים מתעלות ואמות שם."
"סוזן עברה על פנינו," אמר ברנרד. "היא עברה את דלת מחסן הכלים, הממחטה שלה היתה צרורה בכדור. היא לא בכתה, אבל העיניים שלה, עיניה היפות כל-כך, היו מצומצמות כמו עיני חתולים לפני הזינוק. אני אעקוב אחריה, נוויל, אני אלך בזהירות מאחוריה כדי להיות זמין עם הסקרנות שלי, לנחם אותה כשתשתולל מזעם ותחשוב, 'אני לבדי'.
"הגלים", וירג'יניה וולף. תרגום מחודש לעברית: ליה נירגד, הוצאת ידיעות אחרונות/פן הוצאה לאור/ספרי חמד, 262 עמ'
נא להמתין לטעינת התגובות
