חשופים לא צריכה להיות טלנובלה: ביקורת טלוויזיה
אם היו לוקחים את ערימת חומרי הגלם של "חשופים" ומוציאים החוצה את השתיקות, החזרות המיותרות ועפעופי העיניים והופכים את הסדרה להפקה שבועית נורמלית בסגנון עדות אמריקה היינו מקבלים תכשיט טלוויזיוני בוהק. וגם: נסיכות הכאב
חשופים, ערוץ 3 הוט
ל"חשופים" מגיע בהחלט להיחשב לטלנובלה היומית הטובה ביותר שעלתה על המסכים שלנו. הנושא שבו היא עוסקת - מאחורי הקלעים של מהדורת חדשות - הוא מקורי, מרענן ואקטואלי. היא נוצרה על ידי אנשים שמכירים היטב את הנושא הזה, ובאיזשהו מקום מלווה אותה הבטחה שהאנשים האלה ישחררו מדי פעם רמזים וגילויים על אירועים מביכים שקרו באמת לטאלנטים שתדמיתם בעולם האמיתי בלתי סדיקה.
שני הפרקים ששודרו שלשום ואתמול ממחישים מצוין את הטענה: בין קווי העלילה הרגילים, הטלנובליים כל כך (מזימת נקמה מופרכת, דמות שמתרסקת בשרירותיות מהגבהים הישר לרצפה) הצליחו הכותבים להשחיל גם סאטירה אמיתית, מושחזת למדי. צמד הפרקים עסק באולפן המיוחד לציון חגיגות ה-60 למדינה.
הריקנות הנבובה של משדרים מעין אלה, הדילוג בין מוקדי שידור רבים שהכתבים המוצבים בהם נראים כמי שנשלחו לעונש, הדרך שבה מערכות החדשות מתגייסות למשימה הלאומית מבלי להודות שאין להם בעצם מה לומר - כל אלה הועברו היטב, ועד כמה שזה נדיר בז'אנר אפילו הצליחו להעלות צחוק אמיתי.
לא צחוק לנוכח תפאורות מקרקשות ודיאולוגים חורקים, אלא צחוק כי באמת קלעו פה היטב למטרה. לא ייאמן. שלא לדבר על ההתחרפנות בשידור חי של גלי ארזי המסטולית (שגם
והנה הבעיה: ל"חשופים" לא מגיע להיות טלנובלה יומית. כל המחמאות שהרעפתי כאן רלוונטיות לרגעים שבהם היא מתעלה על השיממון הטלנובלאי שלה. בשאר הזמן, כלומר ברובו, היא לוקה בכל המחלות המעצבנות של הדרמות היומיות. הזמן נמתח. העלילה מתקדמת מילימטר אחד קדימה, שניים אחורה. שלשום חגגה המצלמה על יעל בר-זוהר המתמרחת על אנחל בונני במשך עידנים. אתמול זה נמשך כאילו כלום. הבנו: היא התחרפנה. אז למה הבוסים שלה לא הבינו? למה לא מעיפים אותה מהאולפן? ועכשיו, אולי אפשר לעבור הלאה?
אם היו לוקחים את ערימת חומרי הגלם, מעיפים החוצה את רגעי השתיקה הנצחיים, את פלבולי העיניים, שרבובי השפתיים, החזרות המיותרות וכל המריעין-בישין הרגילים וגורסים את העסק לכדי סדרה שבועית נורמלית בסגנון עדות אמריקה, 40 דקות בכל פרק, 12 פרקים, היינו מקבלים תכשיט טלוויזיוני בוהק. אולי זה עדיין אפשרי, בעצם. בטוח תימצא זכיינית שתשמח לרכוש בזול סדרה מן המוכן. וכך, מי שאוהב להתענות מול 100 פרקים יומיים-סבבה לו. מי שמעדיף סדרה מהודקת ומדויקת יותר, ירוויח.
נסיכות הכאב, ערוץ אגו טוטאל
אמנויות הלחימה המעורבות (MMA) די קרובות להכרה כספורט אולימפי. זו לא ההיאבקות המבוימת, הבידורית, אלא ספורט שצובר פופולריות ואפילו יש לו ערוץ נישה מיוחד, שחי לו במסתרים בתוך הממיר שלכם.
אז אם זה ספורט לגיטימי, כמעט אולימפי, למה שלא תהיה לו גם גרסה נשית? אז זהו, שיש. "נסיכות הכאב" הוא טורניר שמקורו בניו-זילנד.
שמו של הטורניר, והקונוטציות המסוימות מאד שמעורר שם הערוץ שבו הוא משודר, עשויים למשוך את הצופה הגברי-בהמי. זה שמצפה לבוץ, לביקיני, לציפורניים שלופות וצווחות חתוליות. בתכלס, נמוכי מצח ושעירי גב שמתכננים ערב סביאת בירה ולטישת עיניים בקרב חתולות יכולים לוותר על הרעיון מראש.
"נסיכות הכאב" נראית כמו. . אהממ . . כמו שנראות נשים ספורטיביות שהולכות מכות. מי שאינו חובב הז'אנר ימצא את עצמו מנקר משעמום בדיוק כמו מול טורניר ג'ודו, ואפילו באולינג. עם כל הכבוד, כדורגל זה לא.
נא להמתין לטעינת התגובות
