עכשיו זה כתוב - פרק מתוך ספרה של אילנה ברנשטיין
זה יכול לקרות לכל אחת: ברומן החדש של אילנה ברנשטיין רוצחת אישה את בעלה אחרי 25 שנה של התעללות שקטה
הפעם הראשונה שחשבתי ברצינות על רצח הייתה לפני שנה וחצי. בישלתי ארוחת ערב וקראתי לבעלי ולילדים לבוא לשולחן. לא משנה מה, יתייבש הים, יעופו דגים בשמים, בעלי לא ויתר. כולם היו צריכים לשבת לשולחן. הכנתי מרק כרוב ותפוחי אדמה. נשמע אוכל של עניים? אבל זה דווקא טעים מאד. זרקתי כמה עצמות של פרה שהיו לי בפריזר, בשביל להוסיף קצת טעם, וגם כוסברה זקנה שהירקן נתן לי בחינם. היה ריח טוב במטבח. כוסברה ועצמות אוהבות להיות יחד.
בעלי עשה את הפרצוף שלו. עשיתי מאמץ להתעלם. לא רציתי שהבת תיכנס ללחץ בגללו. למחרת התחיל בית ספר. אבל לא רק בגללה. לא התחשק לי להיכנס אחרי האוכל לחדר שינה ולקבל את מה שמגיע לי. בעלי נהיה חרמן אחרי כל מריבה. הוא רק חיכה לרגע שאני אגיד לא. האמת שהוא אהב לקחת אותי בכח. ידעתי שאם אני אתן לו הוא לא יצטרך לקחת בכח. אבל אז כל הכיף שלו היה נגמר. בעלי לא הבין מה אני רוצה ממנו עם הדיבורים האלה.
הוא אמר לילדים שאני כבר לא מסוגלת להכין שום דבר כמו שצריך. ביקשתי ממנו שיפסיק. אמרתי שזה לא נעים לי. אבל הוא המשיך. אמר להם שלעת זקנה החלטתי להרעיל אותו עם כל התבלינים שאני שמה באוכל. אמר לי להכין מה שאני יודעת, לפני שאני אשכח גם את המעט הזה. רציתי שנאכל בשקט פעם אחת. אבל זה לא עזר. אמר שאני יודעת שהוא שונא כוסברה. שאני עושה לו את זה בכוונה. שאני לא אחשוב לעצמי שהוא לא שם לב. כמובן שהילדים לא ענו לו. הם גם לא חיכו שאני אענה לו. זה היה משהו שהיה צריך לבלוע ובלענו אותו בשקט.
אמא שלי אמרה לי, אולי אלף פעם, שגבר רעב לא שולט בעצמו. אמא שלי מבשלת אוכל טרי כל יום. אמא שלי יודעת איך להחזיק בגבר שלה. אישה צריכה לשבת בבית. להשגיח שלא יקרה שום דבר שלא צריך לקרות. אתן עם הקריירות שלכן, היא אמרה. לכל דבר יש מחיר. אמא שלי לא עבדה יום אחד מחוץ לבית. אבל לבעלי לא היה אכפת מאמא שלי. הזמנים השתנו הוא אמר. אני צריכה להגיד תודה שהוא מרשה לי לצאת לעבודה.
לא רציתי ליפול לתוך הפה שלו. אני יודעת שהרבה מריבות התחילו בגללי ולא בא לי להתחיל ויכוח. בעלי אהב להכניס מילים מלוכלכות לכל מה שעשיתי. לפני שבוע הוא אמר לי שהתקשר אלי אחד יוֹני. ידעתי שהוא לא ישתוק על דבר כזה. תכף אמרתי לו שיוני שר איתי במקהלה. הוא שאל על איזו מקהלה אני מדברת לכל הרוחות. אמרתי לו, המקהלה של יום שישי בבוקר. העמדתי פנים שסיפרתי לו. אבל ההפתעה לא נמחקה לו מהפרצוף. המקהלה הייתה כמעט בחינם. שבעים וחמישה שקלים לחודש בשביל קפה ועוגיות. הוא אמר שגם שבעים וחמישה שקלים זה כסף. שהמקהלה זה סתם כיסוי תחת שהמצאתי כדי להיפגש עם הנבלה הזה.
הוא אמר שהוא בטח נותן לי בתחת כמו שאני אוהבת. שאני זונה כמו כל הנשים. נראית כמו זונה ומתלבשת כמו זונה. הוא האשים אותי כאילו אני בוגדת בו. הכול לפני הילדים. על המקום הוא אמר לי לצלצל ליוני. הוא רצה לדבר איתו, להראות לו מי כאן הגבר. אז קבענו כולנו להיפגש בקפה אולגה. בעלי היה צריך את הסיפורים האלה בשביל לגרות את עצמו. הכאילו בגידות שלי העמידו לו את הזין. מאז לא הראיתי את הפרצוף שלי במקהלה.
הילדים הסתכלו עליי ברחמים. לא תמיד הבנתי את העיניים שלהם. רציתי לדעת מה הם חושבים כשהוא פתח עלי את הג'ורה שלו. הבן אמר לי פעם שאני סמרטוט רצפה. הוא אמר לי שאני שפחה. הבת אמרה שאני מזוכיסטית. שאני אשמה בכל מה שקורה. שאין לי מודעות פמיניסטית. מה יכולתי להגיד לה, שאבא שלה עשה ממני כוכבת פורנו? שהוא תפס אותי כשהייתי צעירה ותמימה? בעלי חשב שכל הנשים בעולם מוכנות להתחלף איתי. רק אני עם הפה הגדול שלי הפכתי את החיים שלנו למשהו מלוכלך.
לא משנה. מה שבטוח, הילדים שלי ידעו מספיק. ילדים קולטים כל דבר והילדים שלי הם לא סתם ילדים. יש להם שכל בראש. הם שמעו אותי מתחננת לכסף. הם ידעו טוב מאד שאנחנו חיים על תקציב שבועי. הם לא יכלו לבקש מה שהם רוצים. והם גם לא ביקשו. הם ראו אותי מאות פעמים נכנסת לחדר השינה ויוצאת עם דמעות בעיניים אבל גם עם כמה שטרות ביד. שטרות לכיסוי הצרכים שלהם.
קרה לנו הרבה פעמים שהתקציב נגמר על היום-יומיים הראשונים ולא היה לי עם מה לגמור את השבוע.
נכון שבסוף הייתי עושה לו ביד או יורדת לו ואומרת כמה הוא גדול, כמה אני אוהבת אותו והוא היה הולך למכולת או לקצב, מה שהיינו צריכים. זה לא שהיינו רעבים ללחם כמו המסכנים בכתבות של מבט. אבל כשהוא היה זורק על השיש את העוף שהוא קנה או את הירקות, כבר לא היה לי חשק לבשל אותם. הם גם שמעו את הקללות המכוערות. בעלי לא ניסה להסתיר כלום. הוא אמר שילדים לומדים מכל דבר, גם מצעקות, ושהם יודעים כמה הוא אוהב אותי.
הבן שאל אותי פעם למה תמיד אין לי כסף. הוא רצה לדעת מה אני
פעם בכמה זמן הייתי מפקידה שם את הבונוסים שקיבלתי בעבודה. ולפעמים, כשהמצב היה קשה במיוחד, לימדתי פרטי מתמטיקה. אני אוהבת חשבון. כשהייתי קטנה נחשבתי לילדת פלא. חברה שלי נתנה לי את הבית שלה לשעתיים שלוש בשבוע. אצלה אין בעל שיגיד מה מותר ומה אסור. לא סיפרתי לה את האמת. אמרתי לה שבעלי לא מסכים שיסתובבו אצלנו בבית אנשים מהרחוב. אמרתי לה שהוא לא רוצה שאני אעבוד קשה מדי. כל פעם היה לי תירוץ אחר. היא לא האמינה לי. פעם אחת היא אפילו אמרה שהגיע הזמן לעשות משהו עם הנישואים שלי.
כאילו הנישואים האלה הם עניינו של הציבור. זה לא יכול להיות שאני אמשיך לתת לבן אדם הזה לשלוט עליי. חשבתי שהכול מקנאה. זה מה שבעלי לימד אותי. שכל הנשים מקנאות בי. הוא אמר עליה שהיא זנזונת. כוס מהלך על שתיים. הוא אמר שהיא מופקרת. אישה שכל פעם הולכת עם גבר אחר. סלחתי לה. לא בא לי לעשות עניין משום דבר. אבל עמוק בלב ידעתי שהיא צודקת. ידעתי שאני היא האישה האומללה שהיא מדברת עליה. כשבעלי נשאר איתי בבית בכל פעם שאני חולה, היא אמרה, זה לא בשביל לטפל בי, כמו שחשבתי, זה בשביל להשגיח עליי. המשפט הזה הרג אותי.
הסתכלתי על הבן שלי, ילד טוב של אמא, ידעתי שלא קל לו לשאול אותי את השאלות האלה. רציתי שהוא יֵדע שיש לו אמא עם ראש על הכתפיים, שאני לא סמרטוט רצפה כמו שהוא חושב. אבל במקום זה אמרתי שלאבא שלו היתה ילדות קשה, שאבא שלו מת כשהוא היה בן שמונה, שהוא מפחד שנישאר בלי כסף. לא התחשק לי לנפח את הסיפור. ידעתי שלבעלי קשה בעבודה. שלא נותנים לו את הכבוד שמגיע לו. היו לו חלומות גדולים להיות מהנדס אלקטרוניקה, אבל מה שיצא ממנו בסופו של דבר, זה מורה בתיכון מקצועי. וחוץ מזה היה לי חשוב לשמור על המשפחה. חשבתי שאני יכולה לספוג הכול. בילדים הוא לא נגע לרעה. קצת מריבות מדי פעם, לא יותר. עלבונות. אבל הוא לא נגע בהם. אני יודעת. הוא לא שלח אליהם את הידיים המטונפות שלו.
הבן שלי הסתכל עלי בעיניים החומות שלו. כמה חוכמה יש בעיניים האלה. לרגע חשבתי שהוא עומד להגיד משהו, אבל הוא שתק. עם כל הטענות שיש להם כלפי, האמת היא שגם הם פחדו ממנו ולא העזו להתווכח איתו. אולי גם זה באשמתי. בגלל החינוך שנתתי להם. לימדתי אותם להיות ותרנים. לסלוח לכל העולם. לחפש את שביל הזהב. העיקר שיהיה שקט. אבל אולי גם בגלל הפחד. גם עליהם הוא הרים את הקול בלי שהם עשו כלום. גם אותם הוא העליב בלי רחמים. היינו פח הזבל שלו. בדרך כלל הוא היה נרגע אחרי כמה דקות. אבל אף פעם לא היה אפשר לדעת מתי תבוא ההתפרצות הבאה. הם לא ביקשו ממנו שום דבר. הכול עבר דרכי. את כל המלחמות שלהם אני נלחמתי.
בתקופה ההיא, הבן עוד היה חייל. הצבא שלו היה בקריה והוא היה מגיע הביתה כל יום. בעלי זלזל בו. לא עניינה אותו חוות הדעת של הרופא. לבן שלי יש בעיות בגב, עמוד שידרה עקום. הוא קרא לו משתמט, הוא קרא לו פחדן. דווקא הבן דומה לו שתי טיפות מים, במראה החיצוני אני מתכוונת. כשאני מסתכלת עליו, אני רואה את בעלי לפני עשרים שנה. גם הוא היה גבר יפה. אבל הדמיון הזה לא עזר לו הרבה ביחסים עם אבא שלו. מאחורי הגב בעלי קרא לו החרא הקטן. אני דווקא רציתי שהוא ישתחרר מהצבא. הבן שלי לא עשוי מחומרים של צבא. אבל הוא לא ויתר, שיחררו אותו והוא לא ויתר, התעקש לשרת את המדינה. חשבתי, מסכן. שלוש שנים בצבא נראות לו קלות יותר משיחה אחת עם אבא שלו. שמחתי שהוא בקריה, לא גידלתי אותו בשביל שיהרוג ערבים.
הבת גמרה את המרק וקמה לפנות את השולחן. ראו עליה שהיא צריכה לעשות משהו עם העצבים שלה. בעלי לא הוציא מילה גם כשהיא לקחה לו את הכף מהיד. היא לא סתומה הבת שלי, היא ידעה כמו כולנו שצריך לשים לב לדברים קטנים. אבל התחלק לה ככה. בלי מילים, כל אחד ידע את התפקיד שלו. אף אחד לא רצה בלגאנים ועם קצת תשומת לב הצלחנו רוב הזמן לשמור על השקט. בעלי אמר שרק טיפשים מאושרים, ואנחנו לא רצינו להיות טיפשים.
הבן המשיך לשבת עוד כמה דקות ותופף עם האצבעות על השולחן. בעלי אמר לו להפסיק והוא קם ונעלם בחדר שלו. הבת נשארה איתי עד שגמרנו לרחוץ כלים ולהחזיר לארון. בעלי אמר שכל הכבוד שהיא עוזרת לאמא שלה. ככה עוברת המסורת מאם לבת, חשבתי. אחר כך היא שאלה אותי אם אני רוצה קפה והכינה לשתינו. ישבנו במטבח, רבע שעה לפחות, בלי להוציא מילה מהפה. גם הבת דומה לבעלי בהבדל אחד, יש לה שיער בהיר כמו שלי. חום דבש. בלונד ישראלי כמו שהספר שלי בחתונה אמר לי. אבל על הפנים יש לה עצב.
בעלי הלך לסלון והדליק את הטלוויזיה. לרגע חשבתי, הנה עוד יום עבר בלי ריב של ממש. הריבים האלה לא הובילו לשום מקום. אחרי החדשות הוא קרא לי לחדר השינה. הילדים כלאו את עצמם בחדרים שלהם. הבן השמיע מוזיקה בפול ווליום. הכרתי טוב מאוד את הקריאות האלה. אבל הפעם הרגשתי משהו שונה. היתה לי התרגשות רעה. בא לי לרצוח אותו. לא ידעתי להסביר לעצמי מה קרה פתאום. הערב הוא אפילו לא קילל. לא היתה קללה שלא שמעתי במשך החיים. הוא קרא לי זונה, מלוכלכת, מזדיינת, שרמוטה, חולת איידס, מסורטנת במוח.
גם האיומים היו דומים בדרך כלל. אם אני אמשיך ככה, אני לא אקבל כסף השבוע. איך ככה? על זה לא קיבלתי תשובה. וזה לא נגמר באיום. הלכתי לחדר השינה ונעמדתי בפתח. בעלי אמר לי לסגור את הדלת. סגרתי ואמרתי שהילדים בבית. ככה זה אצלי הוא אמר, כל הזמן מסרים כפולים. הייתי צריכה לדעת שדווקא זה מה שידליק אותו. הילדים בחדרים הסמוכים. בעלי אהב לראות אותי מודאגת. הוא אהב שאני כועסת. המשפטים המבולבלים שלי העמידו לו. הוא שאל אותי מה שלומי ואמרתי שבסדר.
מספיק לשקר, אמר. רואים עלי שמשהו לא בסדר איתי. מה חשבתי לעצמי, שהוא לא ישים לב? הוא מכיר אותי כמו את הכ... אני יודעת כמו מה, אמרתי לו. שנאתי שהוא אומר את המילה הזאת. המילה הזאת לא מסתדרת איתי. אחר כך הוא אמר לי שאני יודעת כמה שהוא אוהב אותי. שהוא לא התכוון להרגיז אותי עם המרק. הוא פשוט שונא כוס...ברה, זה הכול. אני לא צריכה להיעלב מכל דבר קטן.
עמדתי מולו ולא רציתי לחשוב לאן כל זה מוביל. הוא אמר שאני יודעת שלא צריך הרבה בשביל לעשות אותו מאושר. חתיכת בשר במרק וקינוח. זה הכול. את יודעת מה, אמר, לעזאזל המרק, הכי חשוב הקינוח. ואז הוא שאל אם מתחשק לי לעשות משהו מתוק למישהו שאוהב אותי כל כך. עמדתי כמו גולם. לא היה לי חשק. אף פעם אין לי חשק. אם זה היה תלוי בי לא היו לנו חיי מין בכלל. אני יודעת שאני דפוקה. ושרק בעלי מסוגל לעזור לי. הוא הבריא אותי. הוא גרם לי להבין שסקס זה דבר טוב. הוא עשה ממני אישה. קיבל אותי ילדה וגידל אותי להיות פרח. הוא לקח לי את היד ושם לי אותה על איבר המין שלו כדי שאני ארגיש מה אני עושה לו. לא רציתי. היד שלי נהייתה קשה ולא זזה. בעלי לא אהב את הפרצוף שלי. הוא אמר לי להגיד תודה שהוא עוד רוצה אותי. אמרתי תודה.
היו פעמים, כשהילדים היו קטנים והבת עוד אכלה מבקבוק, שלא היה לי כסף לתחליף חלב. בעלי אמר שאם הייתי מניקה לא הייתי מכניסה את עצמי למצב הזה. אבל אני לא רציתי להיניק, הייתי לחוצה מכל הכיוונים וגם אם רציתי לא יכולתי. אחרי שלושה חודשים בבית חזרתי למשרד. היתה לי עבודה טובה בהנהלת חשבונות. בעלי אמר לי לשאוב. הרבה נשים שואבות חלב והולכות לעבודה. לא היה עם מי לדבר. כסף למטפלת הוא לא נתן. הייתי צריכה להסתדר עם אמא שלי איכשהו. בלאו הכי היא נמצאת כל היום בבית ואין לה מה לעשות. ואמא שלי באמת עזרה לי בשנה הראשונה. הבאתי לה את הבן לפני העבודה ואספתי אותו בדרך הביתה. זאת היתה שנה קשה. אבל לבוא בתלונות לא יכולתי. היא הצילה אותי. וחוץ מזה היא חשבה שבעלי קדוש.
כשמלאו לבן שנה הוא כבר היה במעון יום. בעלי התנגד כמובן, היה לו נוח שאמא שלי שומרת עליו. חוץ מזה הוא פחד שאני אקבל כל מיני רעיונות בנעמ"ת. בסוף הוא נכנע. לא היתה לו ברירה. באחד הבקרים קמתי הרבה לפניו ויצאתי מהבית. הורי היו בחוץ לארץ וידעתי שלא יהיה לו למי לפנות. באותו יום הוא רשם אותו למעון. עד היום אני לא יודעת איך הוא הצליח לשכנע את מנהלת המעון לרשום אותו על המקום. יותר לא דיברנו על זה. כשהבת נולדה, הסיפור חזר על עצמו. אותה רשמנו כבר בגיל חצי שנה.
אחרי הלידה שלה דווקא רציתי לצאת לחופשה ללא תשלום. מנהל המשרד אמר שהוא ישמור לי על המקום. הייתי עובדת טובה. אבל בעלי לא הסכים. הוא אמר שאנחנו לא יכולים להסתדר עם משכורת אחת, שיש לנו הרבה הוצאות. ידעתי שזה לא נכון. בקושי הוצאנו כסף. אבל לא היה טעם להמשיך להתווכח. המשכתי לעבוד.
לא פעם וגם לא פעמיים דפקתי מרוב ייאוש בדלתות של השכנים כדי שילוו לי קצת כסף. אחר כך הייתי בוכה לאמא שלי שאני רוצה לקנות שמלה חדשה כדי להחזיר להם את החוב. אמרתי לה שבעלי מתרחק ממני ושאני מוכרחה להקסים אותו. אמא שלי תמכה מאוד בהקסמת בעלים. אישה צריכה לשמור על עצמה כדי לשמור על בעלה. בדרך כלל היא היתה נותנת לי קצת כסף, מספיק כדי לכסות את החובות.
אחרי שבעלי גמר יצאתי מחדר השינה. הוא הלך להתקלח. אחרי המקלחת הוא התלבש כאילו היום רק התחיל. שאלתי אותו לאן הוא הולך בשעה כזאת. אבל הוא אמר לי להתעסק בעניינים שלי. זאת התשובה שקיבלתי בכל פעם שהוא הלך לאחת מהחברות שלו.
לקראת חצות הטלפון צלצל. ישנתי כבר. הבת עוד לא חזרה הביתה וחשבתי על הנורא מכול. אמרתי הלו פעמיים, אבל אף אחד לא ענה. פתאום נשמעו קולות של בכי. אמרתי עוד הלו אחד. בחור צעיר אמר שקרה דבר נורא. איפה היא? שאלתי. הוא אמר שבעלי איבד את ההכרה. בבת אחת נרגעתי. הוא ביקש ממני להגיע הכי מהר שאני יכולה לכיכר הלבנה. לפסל של דני קרוון שקרוב לקריית התיכונים ביד אליהו. כמה ילדים הרביצו לו מכות רצח. רציתי לדעת למה הרביצו לו אבל השיחה נותקה.
חשבתי שהוא הלך אל התורנית שלו. זאת שגרה ליד התיכון שהוא מלמד בו. אחת שלמדה איתו ביסודי והתאלמנה לא מזמן. עצבן אותי שהוא בוגד בי. זה שיגע אותי. שנאתי את עצמי עוד יותר. הזמנתי מונית. הגן היה מואר בקושי. הנהג חיכה לי בכביש. הלכתי לפי ההנחיות שקיבלתי בטלפון. בעלי שכב מעולף על האבן הלבנה. קיוויתי שהוא מת מהתקף לב. שזה בא לי מהשמים. בעלי היה חולה לב, שמו לו שני סטנטים בצנתור האחרון. היו לו שריטות על הפנים וכתמי דם על החולצה. הסתכלתי סביבי, המקום היה נטוש. נתתי לו סטירה כדי שהוא יתעורר ולמזלי הרע זה הצליח.
אמרתי לו שלא יזוז, שאני הולכת להזעיק עזרה. בעלי לא הסכים. הוא ביקש כמה דקות להתאושש ואמר שתכף הוא יקום. ידעתי שהוא מדבר שטויות. הוא לא נראה כמו אחד שתכף יקום. חזרתי לנהג המונית ואמרתי שבעלי פצוע. שאלתי אם הוא מוכן לעזור לי לגרור אותו למונית. הוא היה איש נחמד ולא עשה בעיות. השארנו את המונית בצד הכביש ומיהרנו פנימה להציל את בעלי.
בינתיים הוא הצליח להתיישב איכשהו. הנהג הושיט לו יד. בעלי שתק. זה לא לכבודו שיעזרו לו. אבל הוא לא שאל שאלות ונתן לנו לעשות איתו מה שאנחנו רוצים. גררנו אותו למונית. הנהג שאל אם לנסוע לאיכילוב. בעלי אמר שייקח אותנו לרחוב רמז. ידעתי שאין טעם להתווכח איתו. לא כאב לי שהוא סובל.
כשהגענו הביתה שאלתי כמה מגיע לו. הנהג לא רצה לקחת כסף. התרגשתי מאוד ואמרתי לו תודה שבע פעמים לפחות. היה לי מזל ליפול לידיים של איש טוב. בעלי נעמד על הרגליים די מהר. אני לא שאלתי מה קרה והוא לא התנדב לספר. לילדים הוא אמר שמישהו ניסה לשדוד אותו בדרך הביתה מאספת מורים. לא היה לו נעים להגיד שילדים הרביצו לו.
רחצתי את הפצעים שלו. היו לו שני חתכים בפנים וכמה מכות יבשות בבטן התחתונה ובצלעות. כאב לו כשהוא נשם. עשיתי מה שהיה צריך לעשות ובעלי אמר לי שאני משוחררת לאותו ערב. שהנה יצא לי משהו טוב מהפציעה שלו. אחר כך הוא אמר תודה, מילה שלא שמעתי כבר הרבה זמן ונרדם מיד.
כיביתי את האור ויצאתי מהחדר. לא היה סיכוי שאני אצליח להירדם. הסתובבתי בבית חסרת מנוחה. עשיתי כביסה, סידרתי את הארונות במטבח, ישבתי מול הטלוויזיה. בארבע לפנות בוקר נכנסתי למיטה. בעלי לא שם לב. הוא היה הרוג. ניסיתי לחשוב מה בדיוק קרה שם בכיכר הלבנה. מצד אחד, רציתי לחבר אחד ועוד אחד. מצד שני, היו לי כל הסיבות שבעולם לא להתעמק בזה.
לפני שנרדמתי חשבתי שהתבגרתי. שנהייתי חכמה יותר. חשבתי שפרידה כבר לא תספיק לי. גם לא גירושים. נרדמתי בהרגשה שמגיע לו למות. קיללתי אותו בלב כמו שקיללתי לפעמים את ההורים שלי כשהייתי ילדה קטנה ונמאס לי מהם. כעבור עשרה ימים הוא החלים לגמרי וחזר לעבודה. בערב אמרתי לו, בשביל הפרוטוקול, שאני רוצה להתגרש. כמו תמיד הוא אמר שלא בא בחשבון.
אם אחכה בסבלנות אני אהיה אלמנה, הוא הוסיף פתאום. בעלי חשב שהוא ימות מהלב בגיל צעיר, כמו אבא שלו. אמרתי לו שהפעם זה שונה. אני הולכת עד הסוף ולא משנה באיזה מחיר. עכשיו, אחרי שהחלטתי, לא אכפת לי לספר לכל העולם איך אנחנו חיים ואיך הוא מחזיק אותי קצר עם הכסף.
רציתי לדעת לאן הולכת המשכורת שלי. מה הוא עושה עם הכסף שאני מרוויחה בשבילו. היה לי קל יותר לדבר על הכסף. במשך חמש דקות, הספקתי להגיד לו דברים שלא העזתי להגיד כל החיים. בסוף אמרתי שְמה שהוא עושה עם הגוף שלי זה פשע. שאפשר להכניס אותו למוסד סגור על זה, אם לא לבית סוהר. אמרתי שהוא חולה מין. שהוא סוטה. הוא הסתכל עלי כאילו אני פסיכית. אז אמרתי לו, בשפה שהוא מבין, שאני לא נהנית מהזיונים שלו.
בעלי אמר שאף אחד לא יאמין לי. שאי אפשר לצוץ יום אחד עם שקרים כאלה ולחשוב שכל העולם יאמין לי. יש לי עדים אמרתי, יש לי את הילדים שלנו. הוא אמר שילדים פסולים לעדות. לא ידעתי אם זה נכון או לא נכון, אז המשכתי. אתה יכול לקחת אותם אם אתה רוצה, הם גדולים עכשיו. אני אספר לכולם איך אנסת אותי כל החיים. איזה גיהינום עברתי בבית הזה.
בעלי אמר שחבל על העצבים שלי. שכל מה שאני צריכה זה להתאמץ קצת יותר. שאם הייתי משתדלת יותר, לא היינו מגיעים למצב הזה. הכול בגלל חוסר הביטחון שלי. הוא אמר שאף גבר לא רוצה לידו אישה שבוכה כל היום. ושאם אני לא רוצה שהוא ילך לזונות אז שאני אמלא את החובות שלי. אחר כך הוא הניח עלי את היד ואמר שאני יודעת כמה הוא אוהב אותי.
שהוא לא מתבייש להגיד לי את זה יומיום שָעשָעה. שהוא ימשיך להגיד לי את זה עד שאני אבין. אני האישה שלו. אני יודעת שאין דבר בעולם שהוא לא יעשה בשבילי. אז למה אני הופכת כל דבר יפה למשהו מכוער. כולם עושים מה שאנחנו עושים. אני כבר לא ילדה קטנה. אני יודעת שאין דבר כזה מותר ואסור. במין הכול מותר. למה לעזאזל אני לא מבינה את זה. הוא חשב שגמרתי כבר עם הקומפלקסים שלי. שלמדתי ליהנות מהחיים.
כשרק הכרנו הייתי מוקסמת מהג'סטות שלו. חשבתי לעצמי שמצאתי את גבר החלומות, האביר על הסוס הלבן, אחד שקונה לי ונותן לי ועושה לי. סופשבוע במלון דן קיסריה, שמלה יפה בדיזנגוף, זוג כרטיסים לגשש החיוור. אחרי החתונה הרבה דברים השתנו. דברים קטנים שקשה אפילו להגיד מהם. הוא היה מעורב בכל דבר בבית. הוא ידע מה יש במקרר ומה חסר. אם יש סוכר או שהוא נגמר. דברים שאבא שלי לא חלם לדעת. הוא שילם את החשבונות, עשה קניות, אפילו את הבגדים שלי הוא התעקש לקנות. או לכל הפחות לבוא איתי לבחור. היה עוד משהו. משהו שהתביישתי לחשוב עליו. עוד לא הבנתי עד הסוף מה זה אומר.
הילדים כבר גדולים, חזרתי ואמרתי כאילו זה יכול לשנות משהו. רציתי שייתן לי כבר את הגט וזהו. הייתי בטוחה שהוא מנהל חיים כפולים מאחורי הגב שלי. אבל לא יכולתי לשים את האצבע על שום דבר. בהתחלה חשבתי שיש לו רומן, אפילו חשבתי שאני יודעת עם מי, אבל בעלי שכנע אותי שאני טועה בגדול. שרק אותי הוא אוהב. אחר כך נכנס לי לראש שהוא הסתבך בהימורים. לא הבנתי לאן נעלם הכסף. פתחו אז את הקזינו ביריחו והוא נסע לשם כמה פעמים עם אחד החברים שלו מבית הקפה. כמובן שלא הצלחתי להוכיח שום דבר. בעלי אמר שאני מופרעת. שצריך לאשפז אותי, שאני כבר לא יודעת מה יוצא לי מפה. ואחר כך זיין אותי כאילו הייתי האישה היחידה בעולם.
בחשבון אחרון, לא היה לי את מי להאשים אלא את עצמי. התביישתי במחשבות שלי ובמקום להמשיך ולחקור שקעתי בשינה עמוקה שלא מסכנת שום דבר. העיקר שבעלי יסלח לי ולא יעשה עניין גדול מהחשדות העלובים שלי ויהיה לנו שקט.
בחרתי לשתוק.
"עכשיו זה כתוב", אילנה ברנשטיין, הוצאת בבל, 168 עמודים
נא להמתין לטעינת התגובות
