"לילי": על ספרו החדש של שלמה קאלו
ברומן החדש של המורה הרוחני שלמה קאלו, נזיר שחי בגפו ביפו מציל זונה מסרסורה האימתני. הסרסור, רוצח שטני מיוסר, מתרשם מהנזיר עד כדי כך שהתקווה לרוצחו הופכת לתשוקה מטאפיזית
שלמה קאלו, איש רב פעלים, יליד 1928, עבר לפני כמה עשורים מהפך רוחני. ביוגרפיה קצרה שמופיעה בסוף הרומן "לילי" מציינת זאת, ואחריה מופיעה רשימה ביבליוגרפית ענפה ביותר של כתבי קאלו, שיצאו בהוצאת דע"ת. ההוצאה בכלל ו"לילי" בפרט מוקדשים לפרישת משנתו.
הגיבור המספר ב"לילי" נקרא אדון - שם מגלומני מרתיע. הוא נזיר עצמאי, חי בגפו ביפו, לאחר שפרש מאשתו. בפתח הרומן הוא מציל זונה מסרסורה האימתני. הזונה נקשרת אל אדון, שלתדהמתה אינו נוגע בה ולו בזרת. גם הסרסור, רוצח שטני מיוסר, נקשר אליו: הוא מתרשם מאדון עד כדי כך שהתקווה לרוצחו הופכת לתשוקה מטפיזית.
בכישרון סיפורי וריאליסטי מרשים משרטט קאלו דמויות משנה נוספות בעולם היפואי והתל אביבי המקיף את אדון. מטרת עיצוב הדמויות הללו - הממונה על אדון במקום עבודתו, המנהל רומן עם אחת מעובדותיו הנשואות; נזיר יווני-אורתודוקסי שמכור לתענוגות בשרים ועוד - היא להמחיש כי תאוות הבשרים היא - בניסוחה הבוטה של אחת הדמויות - "פיתולי בשר עלובים, כפיתוליהן של זוג תולעים ערומות על פני גוש צואה מצחין".
הפילוסופיה של אדון מעורבת. הוא מצהיר כי "איני משתייך לכנסייה שהיא - יהודי אנוכי", אבל קשה להתעלם מהיסודות הנוצריים שיש בתפיסתו: ראיית השעבוד לבשר כמקור הרע; התפיסה ש"אלוהים הוא אהבה"; רעיון המחילה "עד אינסוף".
מאידך גיסא לא ברור אם האלוהים הזה הוא אל פרסונלי, או אולי לפנינו תפיסה פנתיאיסטית: "אלוהים בכל, גם באדם, גם בתולעת". מפתה לראות במשנה של אדון גרסה מסוימת, קיצונית, של הבודהיזם, אם כי משתמע שהוא מאמין בהישארות הנפש המונותיאיסטית. דבר אחד ודאי: התשוקה שמניעה את אדון להשתחררות מהבלי העולם הזה היא תשוקה לחירות.
מה שמאפשר ליצירה הזו למסור לנו את הפילוסופיה שלה הוא מעטפתה, כלומר סגולותיה הספרותיות המובהקות. קאלו כותב בביטחון, בשפה ארכאית למחצה, אסתטית, מוזרה אך יציבה (מוזר ויציב הוא גם השימוש בסימני פיסוק).
הסופר רגיש לעברית כשם שהוא רגיש לעולם המראות, לים, לעיר, לטבע: "על רקע כחול עמוק, הציץ לתוך החדר כוכב גדול, מזקין, בלא שמץ של עניין, בענווה מושלמת". הדמויות אינן רק כלי שרת להצגת משנתו של הסופר. אלה דמויות חזקות, שמבטאות לעתים אמיתות קיומיות מצמיתות: "וזה ההישג הגדול ביותר בחיים - להתרגל לחיות לבד!".
המבנה של הרומן, הארכיטקטורה שלו, ללא רבב, ועלילתו, למרות הרובד ההגותי, מתוחה. יש בו כמה וכמה דקויות אנושיות שנחשפות על ידי הסופר ושהוא מתענג עליהן. כמו הגזרה השווה שמותחת לילי הזונה בין מקצועה לנזירות: "אתה עושה כמוני (. . .) כשאני עובדת. . . אני -'מתעלפת'. . . (. . .) אני לא נמצאת במקום. . . מפליגה . . . רחוק ! הגוף - במקום, אבל אני - לא".
סצנות שלמות
מה שהופך את "לילי" ליצירה מעניינת הוא לא הספרותיות כשלעצמה והפילוסופיה כשלעצמה, אלא השילוב ביניהן. אותו שילוב מעלה על הדעת את האבחנה של הפילוסוף ישעיהו ברלין בין הוגים "קיפודים" להוגים "שועלים". הקיפודים , טען ברלין, מתמקדים ברעיון אחד גדול, השועלים מרחרחים פה וגם שם, הם אנשי הפרטים. קאלו מציג כאן יכולת שועלית וקיפודית בו זמנית. ואולי הקיפוד שבקאלו מאפשר את השועל? אולי כשחוסכים את האנרגיה המוקדשת בדרך כלל לסקס היא משתחררת ומאפשרת התבוננות בניואנסים הקיימים בעולם?
לילי -שלמה קאלו, הוצאת דע"ת, 450 עמודים
* לראיון שערך תומר פרסיקו עם שלמה קאלו
נא להמתין לטעינת התגובות
